התעוררתי בבהלה,נוטפת זיעה, נושמת בכבדות. סקרתי בחשדנות המיטה
עליה שכבתי.
הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר 3 וחצי לפנות בוקר,
וניסיתי, לאט לאט, לשחזר את אירועי הלילה הקודם. הזזתי את היד
וגיליתי שלצידי ישן מישהו, ולפתע נזכרתי. זה הבית שלי, זה אסף
ישן לידי. נרגעתי וצנחתי חזרה אל הכרית.
כבר כמה לילות שאני קמה באמצע הלילה, בלי לדעת איפה אני ואיך
הגעתי לאיפה שאני נמצאת, מבוהלת ומזיעה. הסתובבתי וליטפתי את
הלחי של אסף, מלאה בזיפים, בדיוק כמו שאני אוהבת, חשבתי
וחייכתי לעצמי. הנשימות הכבדות שלו תמיד גרמו לי למין תחושת
ביטחון... נתתי בו עוד מבט אחד וקרעתי את עיניו ממנו, לבשתי
מכנסיים וכפכפים ויצאתי לטיול. הרחוב היה שחור לגמרי, בדיוק
כמו שאני אוהבת, חשבתי וחייכתי לעצמי. פסעתי לעבר
הפארק,והתיישבתי על ספסל, הספסל שלי, ולפתע, בלי שום אזהרה
מוקדמת, העיניים שלי התמלאו דמעות, והתחלתי לייבב ולהשמיע
קולות שבמשך הזמן הפכו שנואים עלי, קולות של חולשה וכאב.
"אלוהים אדירים! גט יורסלף טוגדר!" אמרתי, וכעסתי על עצמי ועל
גילויי החולשה הזמני שלי. הידיים שלי רעדו, בזמן האחרון הן
רועדות הרבה. מיששתי את החזה שלי, והרגשתי את הגוש החביב
והמוכר בצד, הגוש שבהתחלה היה מציק ועכשיו, בצורה מטרידה ואף
מטרידה מאוד, כבר לא מציק ואף אליו התרגלתי. הרופאים אומרים
שאין הרבה ברירות, הקרנות וכדורים פה ושם, ה"דריל" הרגיל- שיער
נושר, בחילות, סחרחורות מעיקות ועוד תסמינים רבים. "לא תודה"
מילמלתי לעצמי, הוצאתי סיגריה, הדלקתי, ושאפתי. העשן צרב
בעיינים בצורה מתוקה, בדיוק כמו שאני אוהבת, חשבתי וחייכתי
לעצמי. אז כן, אני אמות, אבל היי- אף אחד לא חיי לנצח. כולם
מתים, אני במקרה אמות קצת לפני כולם. דמיינתי את אמא שלי עומדת
ואומרת "כל כך מתאים לך, תמיד חייבת להיות שונה, תמיד חייבת
למצוא דרך להיות יוצאת דופן", וצחקתי במרירות, על האמא שתמיד
תמצא את הרע בטוב ולא תבין את הסיבות למעשים של אף אחד, מתוך
ההיגיון שלה, כמובן, ולא מתוך כוונה רעה.
שוב התחלתי לבכות, וסיננתי במרירות "לעזאזל", שאפתי עוד
מהסיגריה, וכיביתי אותה על הספסל. נזכרתי בריב בהתרחש במקום
זה, במקום זה בדיוק, לפני 4 שעות- פחות או יותר- על אותו גוש
קטנטן וכמעט בלתי מורגש שעל החזה שלי. אסף אמר שאולי באמת אני
צריכה להתחיל בטיפולים, שאני צריכה להפסיק להיות עקשנית, ואני
אמרתי שבנקודה זו זה כבר לא ממש יעזור, ואף התחלתי לחבב את
המאנייק הקטן שיושב לי על החזה, מאנייקית, למעשה, ושכבר ממש
נקשרנו אחת אל השנייה, ואפילו יש לה שם- חדווה. ככה שאני לא
מסוגלת להיפטר ממנה, אתה מבין, אספוש? והוא, שואל ברכות הזו
שלו שמשגעת אותי על למה אני תמיד חייבת להיות צינית ולמה אני
לא יכולה לקחת שום דבר ברצינות, ואני ממלמלת בשקט, עם הדמעות
המחורבנות בעיינים, שבאיזו דרך אני יכולה לקחת את זה, ושאני
ממש מצטערת, אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה בדרך שונה.
אז הוא מתקרב באיטיות, בעיניו סימן של הפסקת אש, ומחזיק אותי
בזמן שאני רועדת, בדיוק כמו שאני אוהבת, אני חושבת ומחייכת
לעצמי, ואומר "בסדר, אני רק לא יודע... אני רק לא יודע איך אני
אחיה בלעדייך"
ואני מסתכלת בו במרירות ואומרת לו בלי להגיד לו "רק תעזוב
אותי, לפני שאני אוותר, ואעשה הכל כדי לקבל קצת תקווה מטופשת,
כדי לתת לך קצת תקווה מטופשת, תעזוב אותי מהר, לפני שאני לא
אחליט בשבילי, אלא בשבילינו", חושבת, ורק מחזיקה אותו יותר חזק
וממלמלת "אחרי הכל, תקווה עדיין לא הצילה אף אחד".
הוא אפילו לא שאל "מה?", הוא כבר יודע שהוא לא יקבל תשובה,
וככה עמדנו, מחובקים, בשקט, מדי פעם הוא נושק לי על המצח,
בדיוק כמו שאני אוהבת, חשבתי וחייכתי לעצמי.
הלכנו הבייתה, מחזיקים ידיים.
כמה חודשים אחר כך, אחרי שהעור הפך לצהוב, אחרי שהייתי חלשה,
שלא יכולתי ללכת בכלל, הלכתי לישון ולא קמתי, ואסף ישב ליד
המיטה,  חייך בעצב,ומילמל, חנוק,  "בדיוק כמו שאת אוהבת", ונשק
לי על המצח,"בדיוק כמו שאת אוהבת".