זה סחף אותו לתוך עולם שהיה נורא דומה למשהו שקרא פעם באיזה
ספר ישן שמצא בדירה של סבא שלו כשהלך לפנות אותה אחרי שנפטר.
הנגינה משכה אותו לאלפי עולמות שרק יכל לדמיין שקיימים, זה מה
שהרגיש כל פעם שאחז בידו את הכלי החזק הזה.
ברגע שנגע בכלי, הכל מסביב היה נעלם ורק היא פתאום הייתה נעמדת
לו מול העיינים, בטח בגלל זה הוא כמעט אף פעם לא עזב את הכינור
הזה.
השכנים שהיו יוצאים באמצע הלילה לשמוע את הצלילים המופלאים
מכינור כ"כ פשוט שבכלל מנגן בו בחור צעיר שנראה שכל חייו
לפניו, כ"כ נראה, חשבו, כ"כ מוכשר, אמרו, אבל לא ראו את הכאב
בעיניו והכאב בליבו, כי אף אחד לא באמת הסתכל או רצה להסתכל.
אז הם היו שעות עומדים ומאזינים. חלקם היו מוחאים כפיים
כשלפנות בוקר היה נכנס לחדרו אחרי שניגן את כל המנגינות
שהמחישו אותו, וחלקם סתם היו נכנסים למיטות ורק מחכים להתעורר
שוב בלילה הבא כדי ששוב יוכלו לשמוע כמה צלילים.
אף פעם לא עניין אותו כסף. הוא אף פעם לא חשב להתפרנס מהנגינה
שלו, למרות שידע שהוא טוב יותר מכל נגן כינור ששמע אי פעם,
והוא שמע הרבה, מגיל קטן היה סבו לוקח אותו לקונצרטים של טובי
נגני הכינור בעולם.
הוא נהג לנגן רק בשבילה אחרי שסבא שלו נפטר, שזה היה חמישה
חודשים ושלושה ימים לפני שגם היא עזבה אותו.
גם את הכינור הזה, שהיה השלישי שלו קיבל במתנה מסבו, ולמרות
שהוא כבר היה שחוק וכמעט שבור הוא היה מפיק צלילים עוצרי נשימה
והוא אפילו לא לרגע חשב להחליפו באחד אחר, ובכלל הכינור הזה גם
היה מזכיר לו אותה, היא הייתה מציירת ותופרת והכינה לו את התיק
של הכינור וגם ציירה על הכינור עצמו פרצוף של ינשוף כי ידעה
שהוא אוהב אותם, אולי בעצם זאת הסיבה שהוא כל כך שומר עליו?
כל יום היה מתעורר לקראת הצהריים, לומד מנגינות חדשות, הולך
לעבוד באיזה עבודה מסריחה שאבא שלה סידר לו עוד בזמן שהיא
הייתה שם. אחרי שהיה חוזר מהעבודה כבר היה 10 בלילה, אז היה
פותח איזה ספר וקורא כמה פרקים עד שעוברות שלוש שעות ומגיעה
השעה אחת לפנות בוקר, באותו רגע הוא לוקח את הכינור השחוק,
מוציא מהתיק הצבעוני שכמובן היא תפרה, מנגב אותו בעדינות ויוצא
למרפסת הגדולה שלו בקומה החמישית בבניין הישן הזה שכולם דיברו
עליו שגר בו איזה כנר שלא יודע לחייך.
ואז, מתחיל לנגן את מה שהוא למד בבוקר כשהתעורר. לאחר מכן מנגן
את השירים שסבו אהב, שהיה מנגן לו לפני שהיה נרדם, ואחרי שהיה
מסיים עם השירים האלה היה עובר למנגינות שלה, שהוא הלחין רק
בשבילה ואז היא הייתה מופיעה, יפה כמו בחלום מתוק, רוקדת על
המרפסת בשמלת הסרפן הצהובה שהם קנו ביחד באיזה חנות קטנה ממול
הרחוב שבו הייתה גרה. מסתובבת סביבו בעדינות על קצות האצבעות
ורוקדת לצליליו המפנקים של הכינור השחוק. תמיד היה מחייך כשהיא
הייתה שם, ועכשיו הוא מנגן והיא לא שם, אז הוא גם לא מחייך, רק
מחזיק את הכאב שיש לו בלב, אבל לפעמים הוא נשבר ואז מזיל דמעה
או אפילו שתיים. הפעם האחרונה שהוא חייך היה בערב לפני שעזבה
אותו, שהיה לפני שלושה חודשים ושבעה ימים בדיוק. השכנים, בזמן
שהוא שקוע בנגינה שלו ובזיכרון שלה, היו פותחים אורות ויוצאים
לחלונות, ואף אחד לא כעס למרות שכבר אחרי אחת. כולם יוצאים
למרפסות, מכל הבתים מסביב לבניין הישן הזה שבו גר הכנר הזה,
שכולם דיברו עליו שהפסיק לחייך, ומאזינים לפלא שהוא מעביר. אבל
הוא, הוא לא שם לב אליהם בכלל, הוא רק רואה אותה בשמלה הצהובה
ההיא ככה רוקדת על קצות האצבעות.
אחרי ארבע שעות של היסחפות מוחלטת בתוך צעדיה העדינים ושערה
המנופף ברוח, הוא מפסיק לנגן, מניח את הכינור בתוך התיק
הצבעוני ונכנס לדירה הקטנה שלו שהיא ציירה בה מקיר לקיר, סוגר
את חלון המרפסת ונשכב לישון לעוד יום שלא יהיה שונה מקודמו,
ולמרות שהוא אף פעם לא מחייך, ומנגן אחרי אחת בלילה, השכנים אף
פעם לא מתלוננים. והיא, היא כבר שלושה חודשים ושמונה ימים לא
נמצאת איתו. והוא, הוא ימשיך לנגן ולהיזכר בה כל ערב, עד שהיא
תחזור.
אם בכלל היא תחזור. |