עת הבוקר נושם
מנגינת ערלים
קטורת שוטים ואבק מדומה
קרעי שמים מעוננים מפציעים בי שחר
יללת יתומים רושמת בי חלחלה.

עת הבוקר צוחק
כשועל ערמומי
דם זורם בנחילי חיי
קורבן האש עולה בריח צחנה
לפתוח נקבוביות משאלתי אל המוות
אל תהום ההויה.

עת הבוקר רושם
מילות אור ראשונות
בקדושת הנביא מלאת הזעם
מרקחת מכשפות ואוב אדוניהן
כמנחת בראשית אל שפתיי.

עת הבוקר ינדוד
אל צהרי היום
ותכלת שמים תסנוור מבהיקה
בשר חשוף חרוך שנים
את אדי בריאתו יפיץ
לדגדג באפי תחילה.

עת הבוקר יקום
לעמוד לי מנגד
צלעותיי אחשוף
להראות לו את ליבי.  
ויידום.