כשישבתי מולך, לא דיברתי הרבה.

כל מה שנתתי, לקחת. וכל מה שהבאת לי, החזרתי.
רק כדי שתהיי מרוצה, כי אני כבר לא אהיה פה.
אז רצית לכבוש את העולם ולהשיג את החופש בידיים, אבל אני עדיין
לא מבין איך ילדה בת 20 יכולה לבקש כל כך הרבה דברים ממני,
ובכלל מכל העולם.
אם רק אתם הייתם רואים אותה אתמול. היא הייתה פשוט משוגעת!
קפצה ורקדה בלי סוף זה עוד מילא, אבל הכי כואב זה שהיא לא
הפסיקה לדבר על איך שאני הכי טוב בשבילה ואיך אני תמוך ועוזר
ובזכותי היא שם.
זה לא בזכותי, זה בזכות כולם. כי אחרת אני לא הייתי לידך
כרגע.
כל זה התחיל סתם כשפגשתי אותך לילה אחד עם חברים וכשהתוודיתי
על חיי בכמה שנים האחרונות, יכולתי לראות ניצוץ בעייניך שאמר
לי "הלוואיי ואני אכיר אותך יותר". ואכן כך זה היה.
באמת הכרנו לאט לאט יותר ויותר וכבר פגשתי אותך בלי החברים אבל
אז זה כבר פגע.
את רמזת ולא עצרת ובאותו יום שבת בבוקר הרגשתי שבור.
אבל הבנתי שזאת הייתה טעות שלי מהתחלה.
אני מצטער...
אבל המשיכה בינינו רק התגברה אחרי זה ולא יכלת לעצור את עצמך,
לפחות זה מה שאמרת לי.
אני גם לא יכולתי לעצור את עצמי, ואני גם עכשיו לא יכול אבל
המצב החדש כופה עליי לעצור את עצמי וחבל.
אני לא יודע מה יקרה מפה הלאה אבל אם רק הייתם שם הייתם רואים
שלא היה הרבה בהתחלה.