קוראים לי בר, ובקרוב אני אהיה בת 4. כשאני אהיה בת 4 אני אהיה
כבר גדולה, ככה אבא ואמא אומרים. אני רק בכלל לא יודעת אם אני
רוצה את כל זה כי עכשיו כשאני עוד בת 3 וחצי אני יכולה לשפוך
את השוקו על השולחן, ואני יכולה לבכות ולרקוע ברגליים חזק כל
פעם שלא שמים לב אליי או שסתם משעמם לי. ועוד מעט, אולי עוד
טיפונת ימים או שבועות (אני לא זוכרת מה ההבדל בדיוק) הכל הולך
להשתנות. יגידו לי שאם אני יודעת כבר לצחצח לבד שיניים ואפילו
להיות הגננת של הבובות שלי אז אין לי שום סיבה לבכות. שילדים
גדולים הם כבר לא תינוקים, והם צריכים לשמוח כי הם כבר גדולים.

אני לא שמחה. כל כך הייתי רוצה לחזור כמה שנים אחורה, ליומולדת
שנה או שנתיים. כיביתי את הנרות, וזה היה הכי כיפי בעולם לראות
את הנר דולק ואז נכבה. ממש התפוצצתי מזה מצחוק. אבל עכשיו, זאת
פעם ראשונה שאני מבינה את המשמעות של הנרות על העוגה. כל נר זה
שנה, ויש עוד אחד לשנה הבאה, ועכשיו שאני אהיה בת 4 יהיו 5
נרות שזה מלאן ת'לפים. כמעט כמו עשרים ושמונים נרות שהיו בעוגה
של דודי, שזה דוד שלי שהלך לצבא אתמול בפעם הראשונה.
אמא אומרת שאני יכולה כבר לבחור לעצמי את העוגה. היא הביאה ספר
ענקי, כמעט בגודל שאני עוד מעט אהיה בו, עם מלאן ת'לפים תמונות
של עוגות מכל הממתקים והדברים שילדים הכי אוהבים. ויש שם גם
תמונות של ילדים עם זר על הראש שמכבים את הנרות בעוגה, והם
בכלל לא מבינים שזה לא דבר שמח. הם בטח תינוקים בני שלוש.
הסתכלתי על העוגות ולא הצלחתי להחליט. חוץ מזה שאני זוכרת שאמא
שלי אף פעם לא מצליחה לעשות בדיוק את הצעצוע שיש בעוגה ואז אני
מתחילה לבכות. אמא הסתכלה עליי עם הספר, ואמרה לי שבגלל שאני
גדולה היא תיתן לי לבד לקשט את העוגה. היא חושבת שבגלל שאני
עוד לא בת 4 אני לא מבינה שהיא פשוט לא רוצה שאני אבכה עוד פעם
מאיך שהיא מקשטת אז היא נותנת לי לעשות את זה, ואם זה לא ייצא
כמו בתמונה זה לפחות לא תהיה אשמתה. אני לא אעשה את זה לבובות
שלי אף פעם!
בלילה חלמתי שאני כבר בבית ספר. התעוררתי באמצע החלום והתחילו
לנזול לי דמעות. אחרי זה שוב נרדמתי ואז ראיתי את עצמי מסתכלת
במראה ורואה אשה גדולה כזאת שכבר בטח אמא. התעוררתי והתחלתי
לבכות ממש. זה היה מפחיד יותר מאמא ממבי מהקוסם מארץ עוץ. אז
החלטתי שאני אשיר לעצמי שיר כיפי כדי שאני לא אחלום על זה
יותר, אבל השיר היחידי שהצלחתי לזכור הוא השיר ששרו אתמול למאי
ביומולדת ארבע שלה: הופ הופ טרללה גדלתי בשנה. שרתי, וראיתי את
עצמי גודלת וגודלת עד שבסוף הגעתי לתקרה ולא הצלחתי עוד לגדול.
בסוף ישנתי אולי דקה וחמש דקות ובבוקר לפני שהלכתי לגן, לקחתי
אתי מהאלבום תמונה מהתקופה שהייתי תינוקת, לפני מלא זמן. לבשתי
בתמונה שמלה עם פרחים והחזקתי ביד תפוח מקולף. והייתי כל כך
שמחה.
אני ממש זוכרת שביום הזה כולם אמרו לאבא ואמא שאני חמודה וצחקו
כשראו אותי אוכלת ורצה ואפילו ילדה אחת שהיא היתה כבר בבית
ספר, ואולי עכשיו  היא כבר אמא, הקריאה לי את כל הסיפור של דנה
נמה.
חברה שלי מאי מהגן, שבדיוק פעם אחת לפני אתמול היתה בת 4, אמרה
לי בסוד שהיא שמעה את הגננת שולי אומרת שבשנה הבאה אני והיא
נעבור לגן של ציפי. זה הגן של הגדולים, והוא נמצא לידינו. יש
לנו את אותה חצר עם גדר עם חורים באמצע, ולפעמים הילדים
הגדולים שם מנסים לזרוק עלינו חול מהחורים של הגדר, וזה לא
מצליח להגיע אלינו כי אנחנו בדיוק עוצמים עיניים או רצים
אחורה. והם גם עושים לנו פרצופים מגעילים, במיוחד ילד אחד
שקוראים לו חן.
כשמאי ספרה לי את זה שנעבור, ראיתי שהיא כמעט בוכה אבל
מתביישת, אפילו ממני. אולי כי היא כבר גדולה. היא הלכה לפינת
קוביות, ובנתה מסביבה בית, ואז בכתה בשקט. אני, שאני עוד קצת
בת שלוש וחצי, עמדתי פתאום באמצע החצר, והתחלתי לבכות. חזק. עד
שאפילו הילדים בגן של ציפי שמעו והסתכלו עליי. ובגן שלי, כל
התינוקים בני שלוש שלא עוברים גן, הסתכלו עליי, ופתאום הצטרפו
והתחילו לבכות אתי גם שקד, טל, עדן, אופק הבן ונוי. בכיתי חזק,
הרגשתי שזאת הפעם האחרונה שמותר לי. ואז מאי יצאה דרך הקיר של
הבית שהיא בנתה, כי לא היתה בו דלת, ונעמדה לידי ולחשה לי
:"ב,ר הם לא נראים לך קצת תינוקים שהם בוכים ככה?" אבל לי ,
שלמזלי אני עדיין בת שלוש וחצי, זה לא כל כך הפריע. ואמרתי לה,
בסוד כמובן, למרות שלא הבנתי למה, שזה לא נורא שהם תינוקים,
העיקר שהם עוזרים לנו בהפגנה.
ואז, שולי הגננת יצאה, עם כוס קפה שהיא אף פעם לא מצליחה לשתות
עד הסוף ופנתה אליי ושאלה למה אני בוכה. אז צעקתי לה חזק עד
שיצאו לי השקדים: "אני ומאי לא עוברות לגן של ציפי! זה לא
פיירי!" ואז התחילו לצעוק גם מאי, שקד, אופק הבן, טל, עדן,
ונוי, והצטרפו גם שיר ועונג, שמקודם רק הסתכלו. שולי אמרה
שמותר לנו לצעוק עוד קצת ואחר כך נכנס לגן ונאכל טופי ונדבר על
הקיץ.
ככה זה כבר כמה ימים, לא הצלחתי לספור אותם כי אני עסוקה
בלחשוב על סיסמאות להפגנה. בכל פעם בשעת חצר אנחנו נפגשים כל
הילדים הקטנים ואני ומאי הגדולות וממציאים עוד מילים להפגנה
שלנו. אתמול שקד אמר שהוא לא יעבור אף פעם לגן ציפי אפילו אם
יביאו לו את הקלטת החדשה של דפנה ודודידו. ואני אמרתי שזה לא
יעזור לאמא שלי שהיא תיתן לי לקשט לבד את העוגה. אפילו אם זה
יהיה עם גומי חיות.

היום כשהיינו בחצר היה ממש חם. שולי אמרה לנו שאסור לצאת אבל
אנחנו תכננו שלא נוותר ונצא, ובכל היום העברנו סוד בין כולם
שכששולי ומירה העוזרת יהיו רחוקות מהחצר, אנחנו נצא בבת אחת
ונעשה את ההפגנה. הטריק שלנו עבד ממש טוב. ואז, בזמן ששרנו את
השיר שמאי המציאה: "בגן של ציפי כולם עושים פיפי"! ציפי יצאה.
היא לבשה שמלה פרחונית, דומה לשמלה שאני לבשתי בתמונה. היה לה
קוקו קצת מבולגן כזה ורותם אמרה שאמא שלה עושה קוקו יותר טוב
מאמא של ציפי. ומאי לחשה לי בסוד שנראה לה שציפי נעלבה. לא כל
כך הבנתי למה היא מתכוונת אבל אמרתי לה שגם לי נראה. ציפי
התקרבה לגדר וחייכה. ואז באו כל הילדים הגדולים שלה, אבל הם לא
עשו פרצופים מגעילים. הם החזיקו כוסות עם קש, והיא מזגה להם
מיץ פטל. ואז היא שאלה אותנו למה הפסקנו פתאום את ההפגנה? אני
רציתי להמשיך אבל פתאום כולם שתקו וראיתי שאופק הבן ורותם רצים
לשולי ומבקשים ממנה פטל. ושקד, שרק מקודם צעק כל כך חזק התחיל
לנזול בכל הפנים ויצא לו מהפה רוק שהראה שהוא מתגרה מהפטל. הוא
בקש מאח שלו שבגן של ציפי שישים בחור של הגדר את הקש ואח שלו
לא הסכים ועשה לו פרצוף מגעיל עם אצבעות על האף, אז גם הוא הלך
לשולי.
ואז גם כל שאר התינוקים נכנסו לגן, ושתו פטל עם שולי ומירה.
נשארנו רק אני ומאי. אז ניצלתי את ההזדמנות שסוף סוף אין את כל
התינוקים ואמרתי לה בסוד שזה מזל שרק אנחנו פה כי אנחנו הכי
גדולות בגן ואנחנו נמשיך לנצח בהפגנה, ולא נלך לגן של שולי
שאמא שלה לא עושה לה קוקו יפה. אבל באמצע שאני אומרת למאי את
כל זה ומתחילה להרגיש גדולה כי אני עוד ממש קצת בת 4 כמוה
ואנחנו חייבות לדאוג לעצמנו, ראיתי שהיא בכלל לא שומעת. היא
עסוקה בלהסתכל על חן מהגן של ציפי שתמיד עשה לנו פרצופים. אז
הוא חייך אליה, ופתאום היא חייכה אליו חזרה. והוא העביר את
הכוס שלו עם הקש מהגדר, ונתן לה לשתות, ואז ציפי אמרה שאם היא
רוצה לשתות היא מוזמנת לגן שלה כי לא שותים אצלם בגן דרך הגדר.
היי מאי... חשבתי לעצמי. אסור לך לעבור אל הצד של האויב, הם
הרעים, שכחת? אבל כמובן שלא הספקתי להגיד לה את זה,  כי כבר
ראיתי אותה בצד השני של הגדר. התחילו להיות לי דמעות קטנות ולא
חזקות כי נשארתי לבד, וגם כי הייתי מאוד צמאה. ואז, ציפי הגננת
קראה לכל הילדים בגן שלה שהתקרבו עם כובע מצחייה לגדר, ושאלה
אותם: "מישהו רוצה להזמין גם את בר לבקר אצלנו בגן?"  ואז,
פתאום כולם צעקו "אני רוצה!" וציפי שלחה את חן ודרור לבוא לקחת
אותי, ומאי הלכה אחריהם עם כוס מיץ פטל ביד.

אני לא יכולה להמשיך לספר מה היה אחר כך, כי אני עכשיו עסוקה
בלקשט לעצמי את העוגה. כבר הספקתי לבחור לפחות אלפמאות סוגים
של עוגות מהספר, עד שבסוף החלטתי על עוגה שאין בספר: עוגה
בצורת כוס מיץ פטל עם קש. אמא עשתה לי אותה משוקולד הכי טעים
בעולם אבל היא עוד לא יודעת שאני מתכוונת בלילה היום לשפוך על
כל העוגה מלא מיץ פטל. אני עדיין בת שלוש וחצי אז מותר לי.