צלצול הדלת העיר אותה משרעפיה... היא נרדמה כנראה.
היא מיהרה להביט בשעון המעורר לצד המיטה, וראתה שהשעה חמישה
לאחת עשרה. היא כרכה חלוק סביב גופה ומיהרה אל הדלת, היא ידעה
שיבוא. אפילו לא סבלה מהציפיה. והוא נכנס מבחוץ, ידיו מושטות
אליה, גבריות, קרות קשות ותובעניות.
הוא היה נכון לקראתה מתחת לבגדים שלבש, עיניו כהות יותר, עורו
זוהר מול הלילה. הוא נכנס כגנב מאיים, יצור לילה אפל...
והיא... שפתחה את הדלת, כך שהאור הציף אותו, היתה חמימה משינה,
רכה ומברכת, כמו חתלתולה מדיפה ניחוחות נעימים, מקבלת, משלימה,
מושכת אותו פנימה אל האור הזהוב.
היא הריחה נפלא, ילדותית ופגיעה, כמו לחם שזה עתה נאפה, שיערה
יבש ורך, עורה חם כנגד לחיו הקפואה. הוא אהב אותה יותר מתמיד
כאשר היתה שברירית, עיניה הגדולות בוטחות, היא גרמה לו להרגיש
מגונן וגברי וחזק.
היא רעדה בזרועותיו נראה שהבחין בכך... "אתה יכול להרגיש את
הלמות ליבי? הוא הולם כמו משוגע. אני רועדת..." היא הביטה בו
מבין זרועותיו.
"מה קרה...? אני זה שרצתי" שאל בחיוך.
"זו התשוקה" קינטרה. "ההתלהבות החושנית שלי למראיך... אני לא
בדיוק צוננת ומתוחכמת, הלא כן?" היא חיבקה אותו בחוזקה, ראשה
מוטה לאחור. הוא הביט הישר בה, תחתיו. "את רוצה להיות כזאת...
נכון?" הוא צחק, מחזיק את סנטרה בידו, ונשק לה.
היא נראתה כל כך פגיעה, והוא ניצב שם מעליה מביט בה, עיניו
רכות. הוא גרם לה להרגיש פגיעה יותר כאשר הביט בה בדרך מגוננת.

הוא הביט בה כאילו אהב אותה. והדרך שבה נגע בשיערה, שהביעה
יותר מן המילים, ריגשה אותה... לפתע הרגישה רגשנית וחסרת הגנות
ואז ליבה החל להלום מהר יותר... פיה רעד, אחוז פליאה על שבא
אליה. היא חששה להביט בו. לא מסוגלת לדבר.
הוא היה כה כהה, פורץ, מסיג גבול, מגיע בשעות לילה מאוחרות.
אחרי רדת החשיכה, כגנב בלילה. לגנוב... עיניים כהות
ויוקדות,חושקות בה. הוא עשה איתה אהבה בחופזה, על הרצפה,
כשהמוסיקה מתנגנת ברקע והנרות מטפטפים על השולחן. בדיוק כמו
פורץ... הוא פרץ לתוכה.
"אל תתני לי להירדם," מלמל, "עליי לעזוב בחצות". וזהו זה, הוא
נרדם על השטיח שלה, פניו רגועים ויפהפיים.
היא ידעה שתצטרך להעיר אותו כדי שילך הביתה כך ששכבה והביטה בו
שעה שנם, אף שהיתה עייפה בעצמה. הוא נראה כל כך צעיר, נערי,
שקט בשנתו. היא אהבה אותו כל כך באותו רגע, כאשר לא יכול היה
לראות אותה בהתבוננותה. עיניה מלאו דמעות.
היא חששה כמעט מכוח אהבתה פן תעורר אותו מחלומותיו. ורק הניחה
לעיניה להציץ בפניו, ונגעה בו, כך שמשך אותה אליו בשנתו.
הוא אפילו לא ידע שהיא שם, אבל אהב אותה גם כאשר ישן.
איך יכלה לישון ולא לדעת את כל הרגעים שחוותה איתו?!
היא רצתה לשכב שם ולהתענג על העובדה שהוא שלה.
היא חששה לזוז, אף שידה כאבה תחת כובד משקלו. ואף שחשה לא
בנוח, היא שכבה שם, איבריה דואבים, גבה כואב. אם יתעורר, יראה
מה השעה , ידבר על נסיעה חזרה ויעזוב אותה. היא רצתה למתוח את
הזמן עוד מעט...
מעירה אותו בחצות בצייתנות, משפשפת את זרועה הרדומה, מנשקת
אותו. לוחשת לו באהבה "אתה חייב לנסוע הביתה," היא ידעה אושר
כאשר התעורר וראה אותה והיא ראתה את השמחה בעיניו. הוא התגלגל,
מתעורר במהירות. עיניו מוארות לעברה, הוא חיבק אותה. מביט בה
לרגע ארוך. ולחש באוזנה  "אני אוהב אותך..." היא עצמה את עיניה
לשמע מילותיו, הזויה, לכודה בעוצמת הרגש... היא נאחזה בו
בעיניים עצומות.

היה קשר, וגם אם מרוחק, הוא היה שם, מחוץ להישג יד...

הם התנשקו לשלום. רגע היתה בין זרועותיו וברגע הבא היא ראתה
אותו רץ במורד הרחוב, מתחת לפנסי הרחוב הצהובים.
לפתע נדמה היה שהוא רץ על המקום או לעברה.
האם זה תעתוע של האור?
הוא פנה בקרן הרחוב ונעלם מעיניה.

וכמו תמיד היא הרגישה שלקח משהו איתו כשהלך.