צעדיי נוקשים על המדרכה, השיער רטוב, לבושה ברישול, נעצרת,
שולחת מבט קדימה. אין איש, מפנה את הראש מאה שמונים מעלות
הצידה ורואה דמות אנושית ישובה. אז אני חוצה לצד השני,
וכשמתקרבת, שואלת אותו אם כבר עבר והוא עונה ש"כן, עבר לפני
שתי דקות, אולי".
תשובה, שציפיתי לה, אך בכל זאת ארשת פניי מתעקמת.
"ואני בדיוק כמוך...רק בצד השני...", אני מחייכת חיוך קטן
ועגום ומתחילה ללכת.
יש לי זמן עכשיו לחזור, לאסוף את מה ששכחתי, כשטסתי ברסיסי
תקווה קלושה, לנסות ולהספיק אותו ואז אני אחזור ואתפוס את
הבא.
אך הוא כבר לא ישב בצד השני ויגיד, שהוא בדיוק כמוני, כי הוא
יתקדם הלאה, יתרחק עוד ועוד בצד השני, וגם הפעם אפסיד במאבק עם
מחוגי השעון. גם כשאני חוזרת בשנית, קולו עדיין מהדהד בראשי,
"...בדיוק כמוך...רק בצד השני..."

אילו רק היה יודע, מה מפריד בין שני הצדדים האלה באמת, מה
שיותר מסתם שטח הפרדה ירקרק פרחוני בין שתי תחנות אוטובוס
לכיוונים הפוכים. כי תמיד יש שני צדדים, ומה שמפריד ביניהם זה
אתם, שבצד אחד, וזו אני- שבצד השני של המתרס.


             


המשך יבוא...
זוהי רק הקדמה קצרה לסדרה של פרקים אוטוביוגרפיים, שמסכמים את
חיי וסוגרים תקופה.