פעם הייתי כותב שירים

אני עוד זוכר

לעמוד מול חלון פתוח
החוצה
גלים שבאים מהים מביאים רוח
תמיד להסחף איתה בעיניים עצומות
כדי לראות את הכוכבים נוצצים
ולהתנפץ
בעגמומיות באפלוליות אל לילה שחור
לשרוד
ולטבוע
ולחזור פנימה
ולנשום
נשימה עמוקה מאוויר שלא יהיה כאן מחר
הוא בטח יהיה במקום יותר טוב
ולכתוב


אני לא יודע
אם אני זוכר בדיוק מתי ואיך
נחתכתי
או שאולי
חתכתי את עצמי
חתך כזה חד ועמוק
חד ועמוק
שהתחיל לדמם
טיפות קטנות של דם
קטנות ועגולות
יפות
ואהובות
וכואבות
וצורבות
מתחברות על הדף
למילים ושורות
ומחרוזות נהדרות
הן לא חוזרות
ידעתי גם בהתחלה
שהן נגמרות
בסוף




ועכשיו?
מה עכשיו?

רק צלקות

עמוקות

ריקות

כמו זכרונות
אני שוכב על רצפה קרה וסדוקה
מלאה בכתמים בחדר סגור
אני מסתכל על דף שהיה פעם חדש
נושם
נשימה כבדה ועייפה מהריח של אתמול
אני מקיא עוד שיר
ולוקח אקמול