"32 דקות, 33 דקות", סינן ציון מבין שיניו ואחר כך שיחרר עוד
'יובטפויומט' אחד בקוליות שאפיינה אותו כשהיה עצבני. הסלנג
הצבאי שלו תמיד חוזר לשימוש ברגעים כאלו.
היה לו מראה גנגסטרי, של איזה מאפיונר סיציליאני שאוכל הרבה
פסטות בארוחות משפחתיות ויותר מכל שומר על כבוד המשפחה. היה לו
את כל מה שצריך כדי להיות גנגסטר מן השורה - מעיל עור שחור עם
הרבה אבזמים מבריקים, זקן צרפתי מסורטט בדייקנות וכמובן - טבעת
מוזהבת על הזרת. אותה זרת עליה הוא מטפח את ציפורן-חיטוט-האף
שלו.
הוא מחכה בסמטה ליד פחי הזבל. פעם בחודש יש לו עסקה חשובה לבצע
והספק מאחר. כבר חצי שעה, או יותר נכון, שלושים וארבע דקות
שהוא מחכה לו שם. בינתיים הספיק לספור שמונה חתולים שעברו שם,
שבעה מהם ברחו בשניה שראו אותו ואחד המשיך ליילל עד שציון
החזיר לו ב'יובטפויומט' עצבני במיוחד.
הספק הגיע.
"נו, הבאת את הסחורה?", שאל ציון בעצבנות, וניכר שהווריד שלו
במצח הולך ותופח. "הכל כאן", ענה לו הספק, "שניים של עגנון,
שניים של עמיחי, וגם הוספתי לך אחד של קרת כי אתה לקוח קבוע".
"תודה אחי", ענה לו ציון "ושום מילה לאף אחד, כן?", הספק הנהן
לאות הסכמה ועזב את המקום במהירות. ציון הגניב את הספרים אל
מתחת למעיל ומיהר הביתה לפני שאיזה חבר יתפוס אותו לעוד שיחה
על כוסיות.