סטאלין נוגע
ואני לא מחזיר
שנינו משחקים
שבע דקות בסיביר

זו מסיבת כתה. כתת יורים. קטועי איברים. כולם חברים.
על השטיח בסלון, בין ניצולי במבה מפוזרים, החבר'ה משחקים חובה
או חובה. פניו השמנות של לנין, מעט מתחת לשיער שופע ומשוח
בג'ל, מביעות חרדה עמוקה כאשר בקבוק המולוטוב פוסק מסיבוביו
ומורה על לנין הצעיר לבצע משימה.

בפינת החדר השנייה, טולסטוי מטה אוזנו על דלת השירותים.

סטאלין כובש
עוד כריך של חזיר
נותרו שתי דקות
ואני כנזיר

ממשיך לנסות לכתוב על דלת השירותים. רק כאן, יחד עם סטאלין,
אני יכול להביע את התחושות שלי כלפיו. זה מפחיד אותי, נכון, אך
אביע אותן כל עוד יש לי תחושות.

טולסטוי מציץ בחור המנעול. ילד סקרן. הוא אינו מבחין בלנין
המתקרב בשקט מאחוריו. לנין לא רוצה לעשות זאת, אך הוא מבין כי
המפלגה אמרה את שלה ושאסור להמרות את פיה. בשנייה שלנין תופס
את תחתוניו של טולסטוי ומושך אותם אל-על ("ווג'י" בעברית
מדוברת), סטאלין יוצא מהשירותים, חצי דקה לפני הזמן. אני נושם
לרווחה את צחנת השירותים ומתיישב על האסלה המורמת. סטאלין
מתעלם מהמתרחש סביבו וצועד ישירות אל שולחן הכיבוד. מכה נחרצת
שלו מעיפה את קערת הבורשט אל הרצפה וחושפת פיסה של מפת שולחן.
סטאלין שולף עט מכיס הג'ינס ומסמן איקס אדום על המפה.

אני יושב לי על האסלה המורמת ומדפדף במגזין נשים המונח לידי.
ליפסטיק, תיק, נרתיק, לא מעניין. פינת מתכונים. מוזר שאנשים
חושבים על הארוחה הבאה תוך כדי שהם מרוקנים את הארוחה האחרונה.
להכניס, להוציא, להכניס, לצאת ידי חובה. אבל לא אצל סטאלין,
הוא לא מחרבן.

סטאלין אוסף
עוד ירק כבוש
ואני בצנצנת
מפחד מגירוש

נכון לעכשיו, אני חולק צנצנת יחד עם משמש. עד לפני שבועיים,
למשמש היו רגליים וקראו לו מישה. לאחר שסטאלין כבש גם אותו,
הוא בחר לשנות למישה את השם, לאות שליטה. מישה התרגל למצב וכבר
הספיק להצמיח עלה על ראשו. "זה נוח" הוא אומר. כעת אנו יושבים
בניחותא על המדפים העמוסים במטבח של סטאלין, בין סשה השסק
הכבוש לבין הבוריס הגמדי. מישה עושה פוטוסינתזה ואומר לי שבכל
מקרה הכל "רק בכאילו". הגב של מישה ממוספר, אבל הוא לא יכול
לראות זאת ולא מודע לעניין. מזל שהגב שלי אינו ממוספר.

אני מספר למישה על חלום טיפשי שחלמתי לאחר המסיבה. "זוכר את
טולסטוי, הילד המוזר? אז בחלום אני מריץ אותו מסביב למגדלי
עזריאלי, מכריח אותו להשלים שבע הקפות ובסוף רץ איתו לכפר סבא.
כשקמתי בבוקר, שרירי הרגליים שלי היו תפוסים לגמרי!". מישה
טוען ש"רואה, אמרתי לך שהכל רק בכאילו", אבל אז הוא נזכר שמזה
שבועיים יש לו ישבן כתום ועסיסי במקום שרירי רגליים. אני באמת
עצוב בשביל מישה. הוא מדחיק את המציאות מצוין, אבל לא באמת קל
להיות משמש כבוש אצל סטאלין בצנצנת.

סטאלין לועס
עוד קליפה של שזיף
ששומר בחומצה
בה הושתל הנגיף

והמרד החל. צנצנות זכוכית מתנפצות מכל עבר - תפוזים, מלונים
ושאר ירקות ופירות פורצים החוצה בגלים גדולים וההמולה שוטפת את
החדר. הנה משמאלי חבורת תיישים-מוחמצים שמגלחים את הזקן,
שואגים בשמחה מול תמונה בוערת של סטאלין. כולם שותלים, שתילים
מתכלים, ורק מישה הקטן נשאר קפוא במקומו. הוא משתדל שלא להבין
מה קורה ומנסה לדבר איתי על השמלה של זאת שהייתה פעם כלואה
ב-ד'3. "מסכנה, סטאלין לא אוהב אותה" הוא לוחש לי בחשש, בו
בזמן שהיא חולפת על פנינו בריצה בדרכה אל החופש. "מישה, יא
חתיכת רקוב, תתעורר כבר! משהו קורה כאן, ומה שזה לא יהיה,
אנחנו עפים מכאן עכשיו!". מישה סוגר את כל הפיוניות הכי חזק
שהוא רק מצליח ועוטף עצמו בעלה הראש שלו. מנגנוני ההגנה שלו
מהבהבים באדום וקולות האזעקה נטמעים בתוך כל ההמולה שמסביבנו.
"מישה, אנחנו חייבים לקפוץ!". מישהו צועק שסטאלין מת. ידידי
המשמש הכבוש לא מסוגל לעמוד יותר בסיטואציה, ממהר לפלח את עצמו
לשני חלקים, ופשוט גומר כמו כל משמש אשר חי בשבי ומגיע לידי
ילד רעבתן. כמובן שקשה לי לראות את המחזה. הכל קורה כל כך מהר
ואני מספיק בקושי לחטוף מתוך הגוויה את הגרעין, הגוגו, הנשמה
של מישה, ולדחוף אותה לכיס החולצה לפני שאני קופץ מן הצנצנת
השבורה.

כעת סטאלין שוכב
מאכל של עורב
ואני עוד חושב
שעודנו רעב  

אני לא יודע מה קורה לי. בסך הכל אני אמור לשמוח, אם זכרוני
אינו מטעני. מוצא את עצמי מתחבא ומהרהר האם סטאלין באמת נח על
משכבו, האם הוא לא יקום לתחייה, איך בכלל כל זה קרה, והאם
הייתי עבורו סתם איקס. האם במשחק איקס עיגול שהפסדת אתה מתעב
כל איקס שרשמת? "תפסיקו מיד לקשקש איקסים על השולחן!" היא
צורחת וקוטעת את מחשבותיי. כמו עץ ענקי עומדת המורה שלי, עם
שמלה פרחונית, רגלי בול-עץ ועורקים של שיפה. מובן שאף אחד לא
נענה לבקשותיה. האנרכיה היא מוחלטת מאז נפילתו של סטאלין.
עורקי מורתי מתנפחים, ואני מבחין שהפרחים הרקומים על שמלתה
מתחילים ללבלב ולהניב פירות. עקב חוסר נוחות אני רק מסתגר
בפינה שלי ומשרטט עיגולים גיאומטריים. לנין מצחקק וזורק גיר
שמתעופף ונעצר בסבך השיער של המורה. עושה רושם שהפירות על
שמלתה כבר בשלים דיים. אני חושב ש...מישה! הכיס בחולצתי רוטט.
הגרעין של מישה נובט! "תעשה את זה" מפציר בי לנין. "לעשות מה?"
אני לא מבין. "תשחרר את זה כבר ממך. תן לה בראש!" לנין השמן
מצביע על כיס חולצתי המרקד ומהנהן בראשו. תלמידים מכים אחד את
השני מול הלוח, המורה מייללת על סף התמוטטות עצבים ואני צולל
עם ידי אל תוך הכיס. מנסה בכוח להוציא את הגרעין, אך הוא כבר
הכה שרש בחולצה וכעת מאיים לקרוע אותה מרוב רעד. "חזק!" צורח
לנין. ריח של ריקבון מתחיל להגיע מכיוון המורה בעוד אני שולף
את הגוגו ומטיח אותו בתנועה מהירה לכיוונה. בינגו, מישה מתנפץ
לה בין העיניים, דוד מלך הכתה חי חי וקיימתי את ההתחייבות שלי
בפני סטאלין.

צלצול.

כולם יושבים במחששה מאחורי הקפיטריה. לנין ושות' מחששים,
מתלחשים, ובעיקר חוששים. הם לא מרשים לי לשמוע את השיחה שלהם,
אז אני רק עומד ובודק שאף מורה חמוש בסרגל לא מתקרב. אני יודע
שהם מדברים עליי, על הגוגו 9 מ"מ, על פירות רקובים מרקמה.
מדברים על לכבוש את העולם. סטאלין כבר היה בדרך לשם, ואני
עדיין לא מבין מה השתבש בדרך. נטשה הבלונדינית מתקרבת אליי,
וכל מה שיושב לי בראש זה תמונות של סטאלין. "היי, זה היה ממש
מגניב מה שעשית בשיעור עם הגרעין", ואני עם סטאלין בחליפה,
סטאלין בנעלי בית, סטאלין בשירותים. נטשה מלטפת את בטני ומציעה
לי סיגריה. גם סטאלין היה מעשן.
"בוא הנה", קורא אליי לנין בחיוך מזמין ועדיין סמכותי.
"התייעצנו. כולנו מסכימים שיצאת היום גיבור. אנחנו צריכים
אותך". שקט במחששה, כאשר כל המי ומי של בית הספר עומדים סביבנו
ומאזינים. "אני יודע שלא קל לך עם מה שקרה בשיעור, שהרגת את
השארית מישה יחד עם המורה" ממשיך לנין, "אך אתה חייב להבין
שמישה היה סתם שפוט של סטאלין. הוא היה סנג'ר נטו". באותו רגע
פשוט רציתי לפוצץ את לנין, אבל אז הוא חזר לשבח אותי ולכן
נרגעתי. ככה זה. "מה שעשית היום הציל את המפלגה. היום הזכרת
לכולנו כמה שצריך מנהיגות חזקה. ברשותך, קומרד, אנחנו
מעוניינים להכתיר אותך למלך הכתה החדש. חייכתי, נו בוודאי.
כולם הריעו מסביבי, הניפו בקבוקים ושרפו ענפים יבשים עם
מציתיהם. "המלך מת-ומטם, יחי המלך החדש!" צעק איזה דביל שיכור
מהקהל, והאספסוף החל משתחווה לי ומחליק לי כיפים. רק לאחר
שנשמע צלצול נוסף והקהל התפזר אל הכיתות העזתי לגשת אל לנין.
"היי, תודה, באמת המון תודה" אמרתי, "אבל לפני שאני נכנס
לנעליים במידה של שאקיל אוניל, אני חייב שתסביר לי מה בדיוק
קרה לסטאלין". לנין התלבט מעט לפני שענה. "סטאלין אכל את
הדייסה שהוא בישל, והוא לא היה טבח גדול".

מאז אותה הפסקה, אני מבקר אצל לנין השמן פעמיים בשבוע והוא
מאמן אותי להיות מלך הכתה. הסכמנו בינינו שלנין ישמש בתור מעין
ג'נרל מנג'ר, משהו כמו המלך האב. "אל תדבר על סטאלין" הוא אמר
לי, אז הפסקתי לדבר על סטאלין, אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב
עליו. זה בלתי אפשרי בהתחשב בכך שכל יום אני מחמם את כס המלכות
שלו - במרכז הספסל האחורי של אוטובוס בית הספר. אם אינני טועה,
אני מרגיש בסדר. נטשה נוהגת לעמוד לידי ולאוורר אותי עם עלה
בננה גדול. מידי פעם אני גם מצווה על מישהו שילעס לי את המזון,
בדיוק כמו שלנין לימד אותי, אבל זה פשוט לא מרגיש אמיתי. באחת
מהפעמים שישבתי אצל לנין, לא התאפקתי ושפכתי החוצה את כל מה
שישב לי מתחת לכתר הבורגר-קינג. הטחתי בלנין שסטאלין, ושבכלל
סטאלין בגלל שסטאלין, ולכן סטאלין התביית לי על השכל ואני לא
מסוגל למלוך כמו שצריך. לנין כעס, ובצדק. "אל תעצבן אותי, הוד
מלכותך. אתה לא הכרת את סטאלין הסטלן הזה מספיק בכדי להעריץ
אותו. אם סטאלין ממשיך לשלוט בך גם אחרי שהוא איבד את השלטון,
אולי הגיע הזמן שתדע כמה פרטים נוספים על האליל שלך. אתה רוצה
לשמוע כמה עובדות מעניינות?". לקחתי את הספל המונח על השולחן
ומילאתי פי במים.

"סטאלין שלך נולד כחנון. אחד כזה שלא הסתכלו עליו, אלא אם היו
צריכים ממנו משהו. סטאלין הקטן ספג הכל עד גיל 13. מספרים
שאפילו בר-מצווה הוא עשה, סתם ליתר ביטחון, כדי שאלוהים לא
ישלח אותו לגיהינום במקרה שהיהודים צודקים. אז הוא עמד בבית
כנסת עם כיפה על הראש והקריא פסוקים מהתורה בביישנות. ברגע
שסיים, החלו הדודות מטווח של סוכריות. סטאלין בדיוק עמד לברוח
למחסה כאשר סוכריית-פירות-חודרת-שריון פגעה לו באמצע של הכיפה
בעוצמה מחרידה. הילדון המסכן קפא, וכשהפשיר, מיד לקח חופן
סוכריות מהרצפה והטיח אותם אל עבר עזרת הנשים בצעקה גדולה.
הסוכריות טסו לכיוון הדודות המופתעות, פצעו ארבע מהן באורח
בינוני וסדקו חלק מהמרפסת. סטאלין נהיה מטורף. אחרי ששחררו
אותו ממוסד לעבריינים צעירים, הוא נשבע לאפות את כל העולם לכדי
עוגת-פירות אחת גדולה. הגיבור האגואיסט הזה שלך רצה לאכול את
כולנו ביס-ביס, ולאגור הכל בבטנו לנצח. במהלך השנים כולם חשבו
שהוא כבר נרגע. הוא בהחלט הסתיר את המזימות שלו מצוין. אבל אתה
חייב להבין חביבי, סטאלין בסך הכל רצה לזרוק אותך לתנור
ולאכול". לנין מטיח בי את הדברים, וכל מילה פוגעת בי כמו
סוכריית טופי שפג תוקפה. "אבל... לנין... מה קרה בסוף
לסטאלין?" אני סוגר את המטריה וחושף את עצמי למטר הסוכריות.
"לא הייתה לי ברירה", עונה לי הקומוניסט השזוף, "אכלתי אותו".

למחרת לא רציתי ללכת לבית הספר, אבל אמא הכריחה אותי. התיישבתי
בהפגנתיות במקום השמור לי באוטובוס, ונפנפתי לשלום מאולץ אל
נתיניי. מנטשה ביקשתי בנימוס שתפסיק לצנן אותי עם עלה בננה,
ולאסיסטנטים אמרתי שיבלעו את מה שהם לועסים. הדרך לבית הספר
נמתחה והתארכה, ועם כל גרופית טורדנית המבקשת חתימה הרגשתי איך
פתיל העצבים שלי מתקצר. לפתע רץ לעברי אדם רעול פנים. בזריזות
רבה הוא שלף קש והחל להכות אותי בגב. שומר הראש שלי, איגור, לא
הספיק להגיב לפני שנפלתי שבור על רצפת האוטובוס. איגור החל
ללכת מכות עם הדמות המוזרה והמולה פרצה בכל האוטובוס, בזמן
שאני שרוע מתחת לספסל האחורי. הסתכלתי מה קורה מסביבי, אך
הצלחתי לראות רק המוני רגליים מרקדות. סובבתי את ראשי, והבחנתי
בשפיץ מסוג כלשהו מבצבץ מתוך ערימת אבק. רעש גדול מצפה לי
בפנים האוטובוס, אבל אני עסוק. מנער את האבק מהשפיץ שמתגלה
לאיטו כספר הבישול של סטאלין. עוגות פירות בתנור, עוגות פירות
על האש, ולקינוח עוגות פרות, ככה סטאלין אהב. רק כשאני מגיע
לפרק "מאכלי העולם והעולם כמאכל" אני קולט עד כמה שלנין צדק.
סטאלין היה בסך הכל רונלד מקדונלד במסעדת יוקרה. ליצן. כולנו
נתלינו עליו, היינו צריכים דמות חזקה, וגם קנה רצוץ כמו סטאלין
נראה לפעמים כמו עוגן יציב. אבל עכשיו מתבהר הכל, חייבים
להשתחרר ולהתנער, לעבור לראש אחר. פתאום אני נזכר שקש זה צמח
קטן, מיובש ושביר. "איזה טמטום" אני חושב לעצמי תוך זינוק
מהרצפת האוטובוס המטונפת. כדי לפלס את דרכי אל לנין שבקדמת
האוטובוס אני מעיף אנשים מהפרוזדור, בועט ילקוטים מהשביל
ובהחלט שלא מאט בפסי האטה. "לנין, תבלע אותי", אני דורש. לנין
פוסק מלאגרף ילדון חסר מזל. "מה? למה?" הוא מסב אליי את ראשו
באיטיות. אני מניח יד על בטנו הענקית של לנין, ומרגיש בעיטה
חלושה, כמו של עובר שוויתר. "חייב לסיים את מה שעוד בכלל לא
התחלתי", אני עונה ללנין. "סטאלין חייב לי חצי דקה בסיביר".
בדרך אל בטנו של לנין אני טוען את הקלצ'ניקוב ואוחז ברעב החזק.
כדאי שאמהר. זה רק שבע דקות של תהילה. הרי ככל דיקטטור, בסוף
גם אותי יורידו באסלה.