יום ראשון מוקדם בבוקר, כרגיל צריך לקום לסדר ת'דברים ויאללה
חזרה לצבא. כל יום ראשון מחדש צצה המחשבה הזו בראשו של מיקי.
מיקי ישב בתחנה המרכזית מחכה לאוטובוס. כרגיל התחנה הייתה
מפוצצת בחיילים ובדוסים.
מיכאל קיווה שלא יאחר לאוטובוס, הוא התעכב קצת בגלל השחרית.
מרחוק ראה את מיקי יושב מחכה לאוטובוס, הוא התיישב לידו. מיד
אחרי כל הטכסיות של המפגש: "מה קורה, גבר?" , "מה המצב, אחי?",
חיבוק, דחיפות וכו', כל אחד מהם התעניין בשבת של השני, למרות
שהם לא באמת רצו לדעת.
מיכאל התגייס לצבא והתנדב לקרבי למרות שהגיע ממשפחה חרדית, הוא
רצה לתרום למדינה גם בתפילות וגם במעשים.
מיכאל הבחין לפתע במורו ורבו שלא ראה בעצם מאז עזב את הישיבה
התיכונית. הוא קם לעברו והושיט את היד בברכת כבוד הרב.
במבט ראשון מיכה לא זיהה את החייל המושיט את ידו לכיוונו, אך
החיוך הגדול מיד הסגיר אותו. מיד לאחר ברכות הנימוס שאל מיכה
את תלמידו מה הוא עושה במדים. הרי תפקידו להגן על החיילים
הטובים בתפילותיו, ולא בעמדת השמירה.
מיד מיקי קפץ על רגליו לשמע הערה זו. "עד שסופסוף יש ביניכם
חבר'ה טובים שרוצים לתרום למדינה, בגלל אנשים כמוך הם
מפחדים".
הרב ההמום לא הבין מי זה אותו כופר שפונה אליו בכזו חוצפה, ללא
"כבוד הרב" או לפחות "סליחה אדוני". ויכוח סוער פרץ בין
השניים.
מיכאל לקח צעד אחורה מפחד להתערב. מצד אחד, אם הוא יפנה כנגד
הרב זה היינו הך כפנייה נגד המשפחה, נגד האב והאם; ואילו אם
יפנה כנגד החייל זה אותו דבר כפנייה נגד רעיו, חבריו לנשק.
לכל הצדדים היה ברור שאת הויכוח הזה אי אפשר לסיים. האוטובוס
נכנס בתחנה ופתח את דלתו.
הכופר, המשתמט וזה שלא ידע לענות עלו לאוטובוס  ונסעו לדרכם
המשותפת.