פרק 1 - ללא מניע קודם

מליסה גיבנס יצאה מחדרה לכיוון המטבח. היא הייתה רעבה וחשבה
להכין חביתה על לחם שיפון לארוחת הבוקר.
היא פתחה את המקרר והוציאה ממנו ביצה, ואת הביצה טרפה בכוס.
היא ניגשה לארון לחפש את המחבת, הזיזה והסתכלה בין הסירים, עד
שהבחינה במחבת מונח בסוף הארון. היא ניסתה לפנות קצת את השטח,
שתוכל להגיע למחבת, הושיטה יד ארוכה לחלצו, אבל בטעות הפילה את
אחד הסירים. "בום, טראח", רעש התנגשות הסיר עם הרצפה הבהיל
אותה מאוד והיא קפצה ממקומה, איבדה את שיווי משקלה ונפלה
ארצה.
"שיט" קיללה והטיחה את ידה על ראשה, "את כזאת מפגרת". מליסה
קמה מהרצפה, הרימה את הסיר שנפל והחזירה אותו למקומו, וזאת
לאחר שהצליחה להוציא את המחבת ולהניחו על הכיריים. היא הדליקה
את הגז ואת הביצה הטרופה שפכה למחבת.
בינתיים, עד שהביצה תהיה מוכנה, החליטה לחתוך את פרוסת הלחם.
"איפה הסכין ללחם?" לחשה לעצמה בעודה מפשפשת במגירת הסכום ואז
מזוית עינה קלטה את הסכין מבצבץ מהכיור, מלוכלך.
"נו, טוב" מיואשת ומחוסר ברירה לקחה את הסכין לחיתוך בשר
מהמגירה והניחה אותו על השולחן ליד הלחם.
"הביצה!" נזכרה בפתאומיות "שלא תשרף" ורצה וסגרה את הגז שנייה,
לפני שהביצה נשרפה לחלוטין. "איזה מזל" חשבה וחזרה לשולחן כדי
לחתוך את הלחם.
"איפה הסכין?"שאלה בתמיהה, מסובבת את ראשה לכל הצדדים בניסיון
למוצאו "גם הוא נעלם לי... הרי הוא היה ליד הלחם והלחם פה.. אז
איפה הוא, לכל הרוחות?" התרגזה מחוסר המזל, שתקף אותה.
"כאן!" נשמע מאחורי מליסה קול רועם של גבר.
מליסה נבהלה, היא הרי הייתה לבד בבית והקול הזה לא הזכיר לה
מישהו מוכר. היא בדיוק עמדה להסתובב, לראות את פניו של הזר
שפלש לביתה, אך לפני שהספיקה לעשות כן, הגבר הזר החדיר בחוזקה
את הסכין לגרונה כדי להורגה. וכשמליסה התמוטטה על הרצפה, שוטטת
דם ומתה, כמרוצה מתוצאת מעשיו וחיוך ניגר על פניו, מלמל שוב את
מילותיו האחרונות "כאן! בדיוק כאן !".
                                       

קריינית חדשות: "אתמול בבוקר התרחש רצח נוסף. רצח, שלפי דברי
מפקד המשטרה, בוצע על ידי הרוצח הסידרתי האלמוני המכונה
"דקרן".
מליסה גיבנס, היא הקורבן האחרון שלו, קורבן מספר שני מעשר, גם
היא כמו קורבנותיו הקודמים נדקרה למוות בצווארה על ידי סכין.
מפקד המשטרה מעריך ומבהיר, שזהו שוב רצח ללא מניע קודם ושעדיין
לא נמצא גורם מקשר בין הרצח הזה לקודמיו, דבר המקשה על המשטרה
לתפוס את הרוצח..."
"והם גם לעולם לא יתפסו אותי" חשב לעצמו טים סיידר, בזמן שצפה
במהדורת החדשות בטלויזיה, מתבונן בתמונת הקורבן האחרון שלו,
ששודרה, וצוחק לעצמו צחוק מלגלג: "הם לעולם לא יתפסו אותי"
                                       

"ותופסים את שורש כף היד עם היד הנגדית ואז מסובבים אותה כלפי
חוץ בצורה כזאת, עד שהיריב נופל על הגב..." מרי הסבירה
לתלמידותיה
"ועכשיו תתחלקו שוב לזוגות ותתרגלו את מה שלימדתי אתכן..."
מרי דיבן לימדה הגנה עצמית. היא תמיד שנאה אלימות, אבל מאז
שבעלה נרצח, בגלל שלא הסכים לתת את כספו לגנב, שהחליט לשדוד
אותו ליד הכספומט, הבינה מרי שהיא לא תוכל לחיות בפחד מתמיד
וכדי להתגבר על פחדיה למדה הגנה עצמית, כך תוכל להגן על עצמה
ועל בנה דיויד, המזכרת היחידה שנותרה מהאהבה, שחלקה עם בעלה.
ואחרי תשע שנות לימוד החליטה מרי להדריך בעצמה הגנה עצמית
בשעות הפנאי שלה ולעזור לנשים אחרות גם להתגבר על פחדיהן, רק
שעם הזמן שחלף, התחביב הזה הפך לעבודתה הקבועה במרכז הספורט
הקהילתי.
מרי עברה בין התלמידות שלה ובחנה אותן "לשמור על הפנים", העירה
לאחת מהן, "יופי" לתלמידה אחרת "מי שמסיימת את התרגיל, שתתיישב
לקידה... בשבוע הבא נמשיך לעבוד על התרגיל. טוב, בנות?", מרי
התיישבה על ברכיה, הניחה את ידיה על שוקיי רגליה וקדה חזרה
לתלמידות שלה.
אחרי שנפרדה מהן, מרי ארזה את חפציה בחדר ההלבשה והתכוננה ללכת
הביתה, שהיה במרחק שני רחובות משם.
בחוץ היה קר והכול היה מכוסה בשלג לבן. בליבה קיוותה, שדיויד
הדליק את האש באח וכשתגיע, הבית יהיה חם ונעים.
דיויד היה כבר בן עשרים ושש, נשוי לאשלי ואב לקייט, תינוקת בת
חמישה חודשים. הוא חזר הביתה לפני כחודש לבקר את אימו, שאותה
לא ראה כמעט שנתיים, בגלל שגר בקצה השני של ארצות הברית,
במחשבה שאחרי הכול הגיע הזמן, שאימו תכיר את נכדתה הראשונה.
"דיויד?" שאלה מרי בקול רם, כשנכנסה לביתה, "אתה בבית?"
"לא" נשמע קולה של אשלי מחדר התינוקות, שמרי סידרה, אחרי שבנה
בישר לה, שיבוא להתארח אצלה עד אחרי חג המולד, החג האהוב עליו.
הוא רצה גם שבתו קייט תחגוג את חג המולד הראשון שלה בבית בו
גדל.
"הוא הלך להוציא בשבילי כסף מהבנק, הוא תיכף יחזור" הוסיפה.
"גמרת לסדר כבר את המזוודות?" שאלה מרי, כשנכנסה לחדר.
"כן, לצערי" נאנחה אשלי "לצערי, הם לא יכולים להסתדר בלעדי...
במשך שבע שנים השקעתי את כולי בחברה הזאת והם מצידם אפילו לא
יכולים לתת לי לצאת לחופשה מבלי להחזיר אותי באמצע... הם אמרו,
כמובן, שיפצו אותי על כך, אבל כמו שאני מכירה אותם... זה לעולם
לא יקרה! בכל מקרה, אני לא יכולה הרי להתווכח איתם. פיטורים -
אני לא יכולה להרשות לעצמי, במיוחד לא בשלב הזה... כך שאין לי
ברירה, אלא לחזור לעבודה המזורגגת שלי" אמרה בכעס ובאכזבה,
בזמן שהחליפה לקייט את החיתול המלוכלך בחיתול נקי.
מרי חייכה במבט מבין לדבריה של אשלי, אחרי הכול, גם לה היו את
אותן בעיות כשדיויד רק היה תינוק, אלא שלה לא הייתה חמה שתעזור
לה כמו שהיא עוזרת לאשלי עכשיו, כי לאימא של בעלה, אביו של
דיויד, נפטרה הרבה לפני שדיויד בכלל נולד והיא בעצמה גם
התייתמה בגיל צעיר יחסית, כך שהחיים לא חייכו לה במיוחד.
הן הסתכלו אחת בעיני השנייה בהבנה, כל מילה נוספת הייתה
מיותרת.
הטלפון הסלולארי של אשלי צלצל ופילח את הדממה, ששררה בחדר. שתי
הבנות נבהלו וקפצו ממקומן. "זה רק הטלפון" אשלי הרגיעה את עצמה
והרימה אותו מהשולחן בכוונה לענות לשיחה הנכנסת.
"הלו... כן... מהבנק... בסדר... טוב, אני כבר יורדת, ביי".
"זה היה דיויד?" שאלה מרי.
אשלי הנהנה את ראשה לחיוב "הוא אמר לי לרדת למטה, הוא יסיע
אותי לשדה התעופה ואז יחזור הנה".
אשלי נישקה את בתה קייט לשלום, כאילו זו הפעם האחרונה שתראה
אותה וירדה עם מרי, שליוותה אותה לדלת הכניסה.
"תודה על הכול" אמרה למרי וחיבקה אותה בחוזקה.
                                       

ביתה של מרי בן שתי קומות. בקומה הראשונה היה המטבח, שמכל הבית
רק אותו שיפצה מאז מות בעלה, וזה רק בגלל שצינור הניקוז התפוצץ
והרס חלק מהארונות, אז היא קנתה ארונות חדשים וצבעה אותם בלבן,
שיתאימו למקרר החדש, שדיויד קנה לה במתנה.
חוץ מהמטבח, בקומה הזאת היה גם טרקלין רחב ידיים בעל חלונות
גבוהים, שהגיעו עד סוף הקומה השניה, דרכם ניתן היה להשקיף
לרחוב הראשי, אילולא היו מכוסים בוילון הישן שבצבע סגול, החוסם
את קרני השמש והפך את הסלון לאפרורי וקודר.
בקומה השניה היו שלוש חדרי שינה גדולים: הראשון היה חדרו הישן
של דיויד, חדר שהפכה לחדר התינוקות החדש, החדר האמצעי היה
המחסן וחדרה של מרי היה האחרון שבמסדרון, ליד השירותים. והבית
כולו היה מרוהט ברהיטים ישנים, שהעניקו לו מראה כפרי עתיק.
הבניין עצמו נבנה בשלהי המאה ועשרים על-ידי משפחת דיבן ומאז
הוא עבר בירושה מדור לדור לבעלה המנוח של מרי.
הוא היה ברובו בנוי עץ, כך שתמיד נשמעו בלילות, במיוחד הקרים
שביניהם, חריקות וצפצופים חלשים ולכן שררה התחושה, שהבית מנסה
לדבר עם יושביו.
למרי כל זה לא הפריע, כך שמעולם לא ניסתה לשפץ ולעצב את הבית
מחדש ולתת לו מראה מודרני יותר. היא אהבה את הבית כמו שהוא ולא
חשבה שהוא זקוק לשיפוץ, חוץ מכמה תיקונים קלים פה ושם, שאותם
דחתה עם הזמן עד ששכחה מהם לחלוטין, כל עוד הבית עמד על כנו
ולא התפרק, מרי הייתה מרוצה. היא האמינה, שהבית עוד יחיה הרבה
אחריה.
המקום האהוב עליה ביותר בבית היה האח הגדול שבסלון, שהיה בנוי
מלבנים אדמדמות. לצידו של האח הייתה מונחת כורסת נוח מרופטת
מעור בלוי בצבע חום ולידו דום תואם לרגלים. וכשהאש דלקה באח,
הייתה יושבת בכורסא וקוראת ספר, בזמן שרגליה הקפואות היו
מתחממות מהאש הלוהטת.


פרק 2 - מחשבות זדוניות

מרי הניחה את קייט בעריסתה, כיסתה אותה בשמיכה עבה, שלא תתקרר,
ושרה לה שיר ערש כדי להרדימה. אולם למרות מאמציה, קייט הייתה
ערנית מידי מכדי לישון ודרך עיניה הקטנות התבוננה ובחנה את
החלל שמסביבה בניסיון להבין ולהכיר את העולם החדש אליו הגיעה.
"את לא עייפה, חמודה שלי?" שאלה מרי ברכות את קייט הקטנה מבלי
לצפות שתענה לה בחזרה, מחייכת ומדגדגת אותה בבטנה, עד שקייט
החלה לצחקק מאושר. מרי, שהבינה שהקטנה לא תירדם בקרוב, הרימה
אותה בידיים, ירדה לקומה התחתונה במדרגות והניחה אותה בעגלה
שבמטבח.
"ארוחת ערב?... זה רעיון מצוין!" חשבה, "זה יעביר לי את הזמן,
עד שדיויד יחזור". היא עלעלה בספר המתכונים החדש, שקיבלה
מאשלי, והחליטה לבסוף לבשל לזנית בשר ופטריות. היא פתחה את
המקרר, הוציאה משם את המרכיבים והתחילה להכין את התבשיל.
היא לא ידעה או הרגישה בכלל שבפינה השניה, הרחוקה של הבית, עמד
לו טים סיידר בשקט ובחושך, שהסתיר את גופו העצום. במבטו
החודרני, שהשתקף מעיניו השחורות, צפה במרי ובקייט שבמטבח.
הוא התקרב בצעד לכיוונן במטרה להוציא לפועל את תוכניתו השטנית,
אך נעצר מחשש שיגלוהו בטרם עת, גופו עדיין מוסתר בצל החדר ורק
ברק עיניו הכהות נצצו דרך האפילה.
כמו זאב היה, המתחבא בשיחים לפני הטריפה. מתבונן על החדר בו
היה, בוחן כל חפץ שרואה וחושב על כל צעד שיעשה, איך יפתיע, איך
יתקוף ואיך יהרוג את מרי, מטרה מספר חמש עשרה.
טים חשב להתקרב צעד נוסף לעבר הבנות, אבל מישהי עצרה בעדו- זאת
הייתה קייט, שהצביעה עליו והשמיעה קולות צחקוק קלים לזכות
בתשומת ליבה של מרי, שהייתה עסוקה עדיין בבישול.
קייט, שהייתה עוד תינוקת, לא הבינה מה היא בעצם רואה, הרי
עולמה היה עוד ורוד ובתמימותה חשבה שהדמות, שמסתתרת בפינת
החדר, תוכל לשחק איתה ולכן השתוללה, צחקה וצעקה כמו כל תינוק
קטן, שעוד לא למד לדבר.
מרי, למשמע קול הבכי, הפסיקה לבשל. היא ניקתה את ידיה, הרימה
את קייט ונענעה אותה מצד לצד להרגיעה.
טים, שהבחין שמרי לא מתייחסת ברצינות לתגובותיה של קייט, הבין
שניצל מ"האצבע המאשימה" של התינוקת והסיכוי שיתגלה לפני זמן
ביצוע תוכניתו הוא קטן, אך לצערו סיכוי זה עדיין היה קיים
ובשביל ששום דבר לא ישתבש- החליט שעדיף לו לחזור יותר מאוחר,
כשהתינוקת תישן ולא תפריע ובשביל שגם אף אחד אחר לא יפריע לו,
עדיף לו קודם להוציא לפועל את תוכניתיו האחרות, שהיו
בשרווליו.
                                       

"עברו שעתיים מאז שסיימתי לאכול ארוחת ערב" חשבה בליבה והעיפה
מבט נוסף בשעונה, "למה דיויד מתעכב כל כך? אני מקווה, שלא קרה
לו כלום".
מרי, שהייתה כבר מלאת חרדות, הרימה את השפופרת וניסתה לחייג
לטלפון הנייד שלו "למה הוא לא עונה לי?!" שאלה את עצמה בדאגה.
"כי הוא פשוט כבר לא קיים!" נשמע קולו של טים, שעמד בקצה גרם
המדרגות, מחזיק בידו האחת סכין גדולה ובידו השניה את קייט,
שישנה ולא ידעה מה מתרחש סביבה ובאיזה סכנה גדולה היא נמצאת.
מרי הסתובבה וראה אותו עומד שם. גבר לבן, בשנות השלושים לחייו,
קירח, גבוה, שרירי וחסון. מבטו מוזר, קפוא ואדיש, אך מלא
ביטחון ועוצמה ובעיניו מבט שנאה, ללא רכות ובלי רגש, רק שנאה,
שנאה גדולה. הוא לבש חולצת טריקו כחולה, ג'ינס שחור ומגפיים
חומות משופשפות, שעבר זמנם. לא היו לו תכשיטים כלשהם וגם לא
סימני היכר מיוחדים על גופו, אך ניכר עליו שהיה אדם חזק
ועמיד.
"מי אתה?" שאלה בפחד, "מה אתה רוצה?"
"לא משהו מיוחד", הוא עצר, חשב לשנייה על התשובה המתאימה, ירד
מדרגה אחת והמשיך באדישותו הקרה. "רק להרוג אותך !" ואז חייך,
כי הצליח לפחיד אותה.
מרי לקחה כמה צעדים אחורה ועצרה, משנתקלה בשולחן שבפינת
האוכל.
"ל...מה, למ...למה?" גמגמה קלות נוכח פחדיה, בזמן שידיה מגששות
מאחורי גבה על השולחן, מנסות למצוא סכין או כל חפץ חד אחר, רק
שתוכל להגן על עצמה מפניו. אך השולחן היה ריק ומרי לא מצאה
דבר.
טים ירד את המדרגה האחרונה והתקרב למרי. הוא ידע, שמרי לא תעז
להילחם בו כל עוד הוא אוחז בתינוקת.
מרי רצה לצידו השני של השולחן כדי להתרחק ממנו, וכדי שיחצוץ
ביניהם וייתן לה יתרון אם יחליט לתקוף.
"הבן שלי אמור להגיע בכל רגע", היא ניסתה למצוא תירוץ, שירתיע
את הגבר שמאיים עליה.
"הוא כבר לא יוכל לעזור לך מרי" אמר בצחוק מלגלג, "את מבינה?
רצחתי גם אותו!" חיוכו ירד ומבטו חזר להיות אדיש ומנוכר.
"מאיפה אתה יודע את השם שלי?", מרי ההמומה נכנסה לפאניקה, "אתה
משקר לי! זה לא יכול להיות!" צעקה לעברו בניסיון לשכנע את
עצמה, "הוא תיכף יכנס לבית !" והפנתה את מבטה לכיוון דלת
הכניסה, בתקווה שדיויד יכנס כפי שציפתה לו.
אך זה לא קרה ודלת הכניסה לא נפתחה, ודיויד גם לא נכנס דרכה
לעזור.
"לא... לא..." נאנחה, כשהבינה שאולי דובר הוא אמת ודמעות החלו
זולגות מעיניה.
"כן... כן..." לגלג לייאוש שלה, "בזמן שבנך היקר ביקר היום
בבנק וטיפל בעינייניו, גם אני טיפלתי בענייני... סידרתי לו את
הרכב פיצוץ, ההפתעה, שהכנתי, פשוט תקתקה כמו שעון..."
"אתה...?"
"בדיוק" קטע את דבריה, "התקנתי לו פצצה ברכב והוא ואישתו
היפה... איך אני אנסח את זה...?" ערער לניסוח המושלם
"התנדפו!... כן, פשוט התנדפו!".
"אה, ועוד משהו" הוסיף תוך כדי שהוא מתקרב יותר ויותר אליה,
"את, מרי יקירתי, הבאה בתור!".
טים הניף בכוח את הסכין וניסה לדקור את מרי, מילימטר נוסף והיה
פוגע בה קשה, אך רק שריטה קלה בזרוע ימין- זה כל מה שהצליח.
הוא ניסה שוב, אך הפעם החטיא. מרי התחמקה מהסכין, שהתנופפה
לעברה.
הם התבוננו אחד בעיניי השני, מנסים לחשב את הצעד הבא, מנסים
לגלות מה יעשה עכשיו השני. טים שוב ניסה לדקור את מרי, ושוב
פעם מרי הצליחה להימנע מפגיעה. היא הצליחה להדוף את ידו, היד
שהחזיקה בסכין. היא גם כמעט הצליחה לתת לו מכה בחזרה, אך הוא
היה זריז ומיומן מכפי שציפתה.
טים, שהבין שיהיה לו קשה להילחם במרי, הזיז את קייט אל מול
חזהו, שתהווה כמעין מגן אנושי וניסה שוב לפגוע. אולם הפעם מרי
הצליחה לתפוס ולסובב את זרועו, כך שהסכין שהחזיק הייתה כעת
מכוונת כלפיו ואז היא דחפה בכוח את זרועו לכיוונו במטרה לדקור
אותו בחלקו החשוף, אך הסכין פיספסה ורק פצעה את כתפו.
כאב הפציעה היה חזק מנשוא וטים שמט את קייט מידו והוא מיהר
לתפוס עם ידו האחרת את החתך, שנוצר בכתפו.
קייט נחבלה מנפילתה הקשה לרצפה. היא התחילה לבכות ולצרוח מכאב
ומהלם. מרי הסבה את מבטה אליה. היא רצתה לעזור לה ולשנייה
שכחה, שטים עדין שם, שנייה קריטית, שכן השנייה הזאת הספיקה
לטים להכות ולהעיף את מרי אחורנית, רחוק מקייט.
לטים כבר לא היה אכפת מקייט והוא השאיר אותה בוכייה במקומה, כל
מה שרצה היה לחסל את מרי כאן ועכשיו.
הוא התקרב במהירות, כשידו הבריאה מונפת ואוחזת בסכין. רותח
מכעס
ורוצה לסיים את מלאכתו, הוא לא הבחין בבליטה הקטנה שברצפה,
שנשארה אחרי השיפוצים, ומעד. הוא פגע ברצפה והסכין, בה אחז,
עפה מידו ונחתה ליד רגליה של מרי.
מרי התכופפה, הרימה את הסכין במהירות וכיוונה לגבו של טים, אך
הוא הספיק להסתובב והסכין ננעצה בבטנו.
הוא נעצר, הסתכל כמופתע לעבר הסכין הנעוצה ואז לעברה של מרי,
'איך היא הצליחה לדקור אותי?' חשב, וניסה בשארית כוחותיו לחלץ
את הסכין מגופו.
מרי התרחקה ממנו. היא הסתכלה בו מרחוק מחשש, שאולי יצליח גם
הפעם להתגבר על פציעתו וימשיך לנסות להרוג אותה. היא ניגשה
לקייט ובדקה, שלא נפצעה קשה מהנפילה מידיו של טים. קייט הייתה
בסדר, חוץ מכמה שריטות קלות, כמו שקיוותה.
טים קם על רגליו, צולע ומדמם התקדם למרי, שהניחה את קייט
בעריסתה. הוא רצה לבוא ולחנוק אותה בגלל מה שעשתה לו, אבל מרי
הצליחה להדוף אותו מעליה ולהפיל אותו על האח שמאחוריו.
האש שבאח עטפה את טים. הוא עלה ישר בלהבות, כי עדיין היה מכוסה
באבק השריפה, שנפל עליו בזמן שהכין את אחד ממטעני החבלה שלו.
הוא השתולל וניסה לקום, אך לא הצליח מאחר ומכנסיו נתפסו בגדר
הברזל הקטנה, שהקיפה את האח. מאבקו היה לשווא והאש כילתה אותו
חי, עד שאיבד את נשמתו.


פרק 3 - סיבה למסיבה

היא רצה במורד הגבעה, מישהו רדף אחריה. היה זה צהרי היום ובכל
זאת לא הצליחה לראותו.
השמש הייתה בעיניה, מסונוורת רצה, רצה לשום מקום, במקום לא
מוכר. פשוט רצה, רצה מהר, רצה כדי לברוח. אבל ממי רצה? היא לא
ידעה, היא רק הרגישה את גופו מתקרב ושמעה את פסיעות צעדיו
מתחזקים, אז היא רצה, רצה בכל כוחה...

"קייט... קומי...", ניער אותה קולין, "את שוב חולמת".
"מה? איפה אני?"
"שוב חלמת את החלום הזה, את צעקת מתוך שינה" הסביר לה.
"אוי, איזה חלום מוזר... אני לא מבינה למה תמיד בתקופה הזאת
אני חולמת אותו, ובכל פעם בדיוק אותו חלום, הוא לא משתנה אף
פעם".
"אולי בגלל שזה התקופה, שבה הוריך מתו... הרי אמרת לי שהסיוטים
האלה התחילו לפני עשרים ושלוש שנים, לאחר שתאונת הדרכים לקחה
אותם".
"כנראה שאתה צודק..." מפהקת ומתמתחת מהשינה הארוכה.
"טוב, יאללה, קומי מהמיטה", קולין טפח קלות על ישבנה לעודד
אותה לקום, "יום ארוך לפנינו".
"המסיבה, אה... אולי נבטל אותה?" מתרפסת ומתפנקת עליו בניסיון
נוסף להתאושש מהשינה.
"את צוחקת, נכון?" שאל אותה קולין והתחיל לדגדג אותה בטירוף.
"טוב... טוב... אני קמה... רק תפסיק לדגדג"
קולין הפסיק וקייט התיישבה לידו במיטה והתבוננה בעיניו החומות
והגדולות, "אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך?"
"אם את חושבת שככה תתחמקי מהעבודה, אז את טועה!" התגרה בה וקם
מהר מהמיטה על מנת להתחמק מתגובתה. היא תפסה את הכרית שעליה
ישנה. "נודניק אחד" אמרה לעברו וזרקה עליו את הכרית הכי חזק
שיכלה, אבל הוא הצליח להתחמק מהכרית, לצאת מעבר למפתן הדלת.
"כן... כן... גם אני אוהב אותך!" צעק לה כאילו בזילזול רק כדי
לעצבן אותה יותר וירד למטה לצלצל לברייאן ולג'ייסון מהטלפון
שבסלון.

הוא הרים את הטלפון וגילה שהקו תפוס, "קארי..." צעק קולין
לכיוון המדרגות, כי קארי דיברה מחדרה בקומה השנייה, "תשחררי את
הטלפון!".
"עוד חמש דקות!" צעקה לו קארי בחזרה מלמעלה.
"קארי, אני רציני, אני חייב להתקשר לבראיין!" צעק לעברה שוב.
"אני בטלפון עם ג'ייסון... כשאני אסיים איתו, אני..."
"הלו, ג'ייסון" התפרץ קולין לשיחה שלהם מהקו השני, "מה קורה
איתך גבר? מתי אתה מגיע?".
"קולין, באמת, למה אתה חייב להפריע לנו באמצע השיחה?" התרגזה
עליו קארי על חוצפתו.
קולין התעלם מההערה שלה אליו והמשיך לדבר אל ג'ייסון, "אם אתה
שוכח להביא את ההפתעה שלי, אני הורג אותך!".
"ככה אתה מכיר אותי?" ענה לו ג'ייסון.
"על איזה הפתעה אתם מדברים?" קטעה קארי את שיחתם, אבל שוב
קולין התעלם מקיומה ולא טרח להשיב לשאלתה. "ואל תשכח להגיד
לברייאן שיקנה את כל הדברים שצריך למסיבה ואם חסר לו כסף,
שיגיד לי ואני אלך לקנות את מה שיחסר".
"טוב, אל תדאג, הכול יהיה מוכן" השיב ג'ייסון.
"אני סומך עליך, אח שלי, יאללה ביי" קולין סגר את הטלפון ונתן
לקארי וג'ייסון להמשיך את שיחתם.

"ג'ייסון, על מה דיברתם? על איזה הפתעה קולין דיבר?" חקרה
קארי.
"עזבי, זה לא חשוב" הסביר לה ג'ייסון.
"ג'ייסון, אני לא מאמינה שאתה לא סומך עלי ככה", התלוננה,
"חשבתי שאתה לא שומר סודות מפניי וסיפרת לי הכל על עצמך".
"קארי, את בתור החברה שלי יודעת הכל עלי, אני לא מסתיר ממך
כלום, אבל את חייבת להבין שזה לא הסוד שלי. אני לא יכול לספר
אותו לכל אחד, הבטחתי לו", ג'ייסון ניסה להסביר לקארי בעדינות
שהוא לא יכול לספר לה כלום, בגלל שיש לה פה גדול, והיא לא
יודעת לשמור סודות, ולכן קולין השביע אותו שלא לספר לה.
"לכל אחד?", התוכנית לספר בעדינות נכשלה וקארי עדיין התרגזה
עליו, "אני נראית לך כמו כל אחד?".
"קארי, אבל את חייבת להבין ש..." ג'ייסון התחיל להבהיר את עצמו
רק כדי לשמוע את הניתוק הרועם, שקארי הותירה מאחוריה.
'קולין... אני אהרוג אותך!', חשב ודפק את הטלפון בשולחן, 'איך
אתה תמיד מצליח לסבך את העניינים ביני לבין קארי, אני אהרוג
אותך!'.
                                       

"עוד פעם רבת איתו?" שאלה ונסה כשהציצה לחדרה של קארי, אחרי
ששמעה מהמסדרון אותה צועקת לתוך הטלפון.
"אני לא יכולה איתו", השיבה בכעס, "הוא פשוט משגע אותי כל פעם
מחדש".
"הוא משגע אותך או ששוב פעם את משגעת את עצמך איתו?"
"כאילו שזה באמת משנה! ותפסיקי לנתח אותי כל הזמן, זה שלך יש
מערכת יחסים מושלמת עם ברייאן ושקייט וקולין בכלל נשמות
תאומות, זה לא אומר שאני דפוקה... הוא פשוט כל הזמן... זה
כאילו הוא לוקח אותי כמובן מאליו ואני לא רוצה שזה יקרה, אני
רוצה שהוא יחזר אחרי, שיקנה לי מתנות, שיפתיע אותי מידי פעם
כמו... את יודעת אולי איזה הפתעה קולין הכין להיום בערב?"
המחשבות תמיד רצו במהירות בראשה.
"כן, הוא קנה לקייט טבעת יהלום שלוש קראט".
"מה, בתור טבעת אירוסין?" שאלה קארי בסקרנות את ונסה.
"ברור, הרי כשהם התארסו הוא לא הספיק להביא לה טבעת, ולכן היום
במסיבת האירוסין שלהם קולין רוצה להפתיע אותה".
"הווווו", נאנחו שתיהן, "איזה חמוד" הוסיפה קארי.
"מי חמוד?" קייט נכנסה לחדר והתיישבה ליד הבנות על המיטה.

הבנות התחמקו מלענות לשאלתה. "נו, את מתרגשת?" שאלה ונסה כדי
לשנות את הנושא ולהסיח את דעתה של קייט.
"כן! זה ברור, לא?" והיא התחילה לקפץ בישיבה על המיטה להוכיח
לבנות עד כמה היא מתרגשת.
"אם את מתרגשת רק ממסיבת האירוסין בצורה כזאת, את בטח תקבלי
התקף לב בחתונה" העירה לה קארי בחוסר הטאקט הרגיל שלה.
"חס וחלילה" אמרה קייט ודפקה את ידה על שידת הלילה שלוש פעמים.
ונסה תקעה מבט חד בקארי וחשבה אם היא נורמלית, איך יכלה להגיד
דבר שכזה? קארי קלטה את מבטה השוטף של ונסה. "מה?" תקפה אותה,
היא לא הבינה מה פשר המבט ובכלל גם לא קישרה אותו למה שאמרה
ממקודם.
"כלום, עזבי!" ענתה לה ונסה, היא חשבה שקארי כבר מקרה אבוד ולא
שווה לטרוח ולהסביר לה שיש דברים שפשוט לא אומרים.
"טוב, אז מתי זזים?" שאלה קייט את הבנות כדי לשבור את הקרח.
"זזים?" שאלה ונסה כתשובה, "את לא זזה לשום מקום! אני וקארי
כבר נדאג לכל הסידורים של המסיבה" הוסיפה.
"כן, היום זה היום שלך ומגיע לך להתפנק בבית ולא לעשות כלום"
הסכימה קארי עם התוכנית של ונסה.
"אבל..." קייט ניסתה להסביר שהיא רוצה לעזור להם ושהיא לא
מרגישה בנוח להסתלבט בבית בזמן שהן עובדות בשביל המסיבה שלה,
אבל קארי וונסה קטעו את דבריה בצעקה משותפת, "לא, את נשארת
בבית!".
                                       

כבר היה כמעט ערב כשקייט חזרה לבית. למרות מאמצי חברותיה
להשאיר אותה בבית ולנוח, רצתה לצאת, אז היא טיילה להנאתה בפארק
ואחר כך ביקרה את הוריה, אשלי ודיויד, ואת סבתא מרי בבית
הקברות שבעיר. כבר עברה לה חצי שנה מאז הייתה שם בפעם האחרונה,
כנראה רצתה את ברכתם לרגל האירוסין שלה עם קולין.
"מישהו בבית?", צעקה לבדוק אם לבד היא, "קולין, אתה בבית?".
קולין היה בדיוק במקלחת, הוא שמע את זעקתה, אך לא היה בטוח שזו
אכן קייט, כי רעש המים עמעם את קולה. הוא החליש את הזרם והסיט
את וילון האמבטיה.
"קולין, איפה אתה?" שמע שוב את קייט צועקת את שמו.

קייט עלתה במעלה המדרגות לקומה השנייה. היא הבחינה ברעש של זרם
המים מכיוון השירותים והחליטה להתקרב ולבדוק אם קולין נמצא שם.
היא דפקה על הדלת. "קולין, אתה שם?" שאלה בהיסוס.
קולין פתח את הדלת, משך אותה פנימה והצמיד אותה במהירות כנגד
הקיר, גופו השרירי והעירום עדיין נטף מים, אך למרות זאת נשען
עליה וכלא אותה בין הקיר לבינו, מרפקיו נשענו על הקיר וידיו
ליטפו את ראשה, מרטיבות את שערה וגופו החטוב את בגדיה. התשוקה
בערה בעיניו כמו אש והוא רכן מעליה ונישק את שפתיה בפראות,
אצבעותיו טיילו מתחת לבגדיה כמו בפעם הראשונה, מחפשות את
המטמון הנחשק שמסתתר, לא מבקש ולא שואל אם מותר לו, הוא ידע
שמותר לו, הוא העביר את ידיו על עורה החלק, נגע בכל גופה, חקר
כל גבעה וכל עמק, בפראותו הגברית המשיך לנשק ולמצוץ את צווארה
ודחף את ידו עמוק לתוך תחתוניה. הוא נתן לעצמו לענג אותה כמו
שאף פעם לא העז, אצבעותיו נוגעות, מלטפות וחודרות, פנימה
והחוצה, למטה ולמעלה, שוב ושוב, עמוק יותר, חזק יותר ושוב לאט
ובעדינות.

מגע אצבעותיו הותיר מאחוריו תחושה חזקה, תחושה מרטטת, תחושה
שהסוף קרב וככל שקייט התמסרה לתחושה, כך התחזק העינוג הפיזי.
היא לא רצתה להגיע לסוף, היא משכה את התחושה שעטפה אותה,
והדקות הקצרות התמשכו כנצח. מצב שיכרון חושים השתלט עליה
במהרה, עד שלא יכלה יותר ונתנה לעצמה להתפרק בזרועותיו.
"הו, קולין", נאנחה חלושות באוזניו, מנסה להסדיר את נשימתה,
לקצב פעימות הלב לרדת, להירגע מההפתעה האדירה שקיבלה, "אתה לא
נורמלי, זה היה פשוט..."
"ששש..." קולין חיבק אותה ונתן לה לנוח מכורבלת בין ידיו,
שלפני שנייה הכניסו אותה למצב של אופוריה, "אני יודע... זה
הגיע לך... רק משוגעת הייתה מסכימה להינשא לי".
"משוגעת, אה?" גיחכה בחיוך מאושר לדבריו.
"כן... משוגעת" ענה לה, "את המשוגעת שלי! ובקרוב לנצח..."

המשך יבוא...