את עומדת שלווה, ללא תנועה
אני שקועה בך, כמו בתוך בועה
מריחה את גופך, שיערך המלבין,
מסתכלת על עינייך, מבטך המזמין.
מזמין לנגיעה רכה, עדינה, לליטוף
את אומרת לי בסוד "אני רוצה לעוף"

הרעמה מלאת אבני בוץ, קשרים
ובפרסות אלפי סדקים וחריצים.
את אוכלת דשא, דשא צהוב ומת,
דמעה נוזלת באיטיות מעיניך כעת.
דמעה על ריקבון הדשא שפעם חי.
אני חושבת לרגע, דמעה?!  מהי?!


כאב אין סופי שנצבר?
או כאב שחלף ועבר?
אינני יודעת, אני ממשיכה
את עיניים עלי משליכה
ושתינו שותקות בשקט אין סופי
ואת אומרת "היום הוא יום מותי"