ה- 14 בפברואר, יום שבת. בחוץ היה מזג אוויר סוער, בתחזית אמרו
שירד שלג.
בחדר השקט שלטו רק קולות של איזה סימפוניה של באך, שבאו מהחדר
השני. אבל חוצמזה דממה. השעה עוד הייתה יחסית מוקדמת, אבל כולם
היו ערים, הם לא ישנו כל הלילה.
ירון אף פעם לא האמין באמונות תפלות, אבל אולי אחרי אמש הוא
התחיל להאמין באחת מהן, יום שישי ה- 13.
הוא לא ידע איך צריך להרגיש, הוא הרגיש צורך עז לבכות, אבל הוא
לא הצליח. אביו בכה, אחותו לא הפסיקה. אחותו הייתה יותר גדולה
ממנו ב- 6 שנים, היא הייתה בת 16. היא עבדה בחנות המכולת שליד
הבית, היא סידרה מוצרים, ולפעמים גם עבדה מאחורי הדלפק. הוא לא
ידע במה הוא יעבוד כשיגדל, הוא רצה להיות טייס בחיל האוויר.
מאז שהוא ראה את הסרט עם טום קרוז הוא רצה להיות טייס.
ירון פחד לצאת מהחדר שלו. הסלון היה מלא בכל מיני אנשים
מבוגרים שהוא לא רצה לראות. כולם אמרו כמה שהם מצטערים, והם לא
יודעים מה להגיד. אז אל תגידו כלום, תעופו מפה, אנחנו רוצים
להיות לבד. זו הייתה אמא שלנו, אתם לא יודעים מה להרגיש.
אבל גם הוא לא ידע מה להרגיש. בכל הסרטים כשמישהו מת אז בוכים,
אבל הוא לא הצליח. אולי עדיין לא קלט את זה, אולי הוא עדיין לא
הבין שהוא לא יראה יותר את אמא שלו. שכל שיישאר ממנה זה חת'כת
אבן שתקועה באדמה וכתוב עליה כל מיני דברים.
הוא לא היה רגיל לראות את סבא שלו (אבא של אמא) כל כך עצוב,
הוא היה כל הזמן שמח ומאושר, כל הזמן הביא להם כסף ומתנות.
ירון מאוד אהב את סבא שלו, או שאולי הוא אהב רק את הכסף
והמתנות.
ירון מאוד אהב לבוא לבית של סבא. זה תמיד היה שמח, הוא כל הזמן
היה מקבל כסף ופוגש כל מיני אנשים. מאיפה יש לסבא את כל הכסף
הזה? הוא הרי זקן מידי מכדי לעבוד, אז איך הוא מקבל כל הזמן
כסף?
פעם אחת שירון בא אל סבא שלו הייתה שם איזה ילדה. סבתא שלו עוד
עבדה, היא הייתה רק בת 64, אז היא הייתה מורה לפסנתר, והילדה
באה ללמוד אצלה. ירון היה אז בן 8 בערך. הוא בא רק עם אמא שלו
לסבא וסבתא, אבא היה בעבודה ושלומית עם החבר המגעיל שלה.
סבא הכניס אותם בשקט כדי שלא יפריעו לשיעור. ירון הבחין בילדה
שישבה על יד הפסנתר עם הגב אליו. היה לה שיער בלונדיני מתולתל
עד הכתפיים. הוא ראה שהיא מאוד רזה, היא הסתובבה רגע לראות מי
נכנס, וירון החסיר פעימה. היו לה עיניים ירוקות יוקדות ואף
קטן, לחיים אדומות מלאות, והוא אפילו הבחין בבליטות קטנות איפה
שהיה לאמא שלו את הכריות הגדולות האלה. הוא שמע את אבא שלו פעם
קורא לזה שדיים, אבל הוא לא אמר לאף אחד ששמע את זה. גם לאחותו
היה כזה, אבל לא כזה גדול כמו לאמא. מעניין איך זה נראה באמת,
מתחת לבגדים. הוא צחקק לעצמו.
הילדה חזרה לפסנתר והניחה את ידיה בעדינות על הקלידים, צלילים
נפלאים יצאו מהפסנתר הישן של סבתא. הוא לעולם לא שמע כאלה
צלילים יפים, אולי רק כשסבתא ניגנה, ואולי גם אמא. סבתא שלו
לימדה את אמא לנגן על הפסנתר כשאמא הייתה קטנה. סבתא רצתה שאמא
תמשיך את המסורת של כמה דורות, ותמשיך גם היא בתור מורה
לפסנתר, אבל אמא שלו העדיפה להיות אחות.
כששמע את הצלילים הנפלאים שבוקעים מהפסנתר הוא החליט שהוא רוצה
גם ללמוד, אבל זה נמאס לו אחרי שנה וחצי. הוא התיישב עם אמא
שלו על הספה הרכה מול הטלוויזיה, הוא רצה להדליק אותה, אבל סבא
שלו אמר שזה יפריע לשיעור.
הם האזינו לילדה שניגנה על הפסנתר, ירון דמיין איך הוא רוקד
כמו בסרטים עם הילדה הזו, ושהם מסתובבים ורוקדים על ריצפה
משובצת שחור לבן כמו בשח מט. וזה אולם ענק וריק, אין שם איש
מלבדם, והם רוקדים, אפילו שירון לא ידע לרקוד, הוא דמיין שהוא
יודע.
המוסיקה לאט דעכה, הוא פקח את עיניו וראה את הילדה בדלת,
אומרת משהו לסבתא ויוצאת מהבית. הוא התאכזב שלא יצא לו לדבר
איתה, אבל מצד שני הוא גם לא ידע מה להגיד לה.
סבתא פנתה אליהם מברכת אותם, היא נישקה את ביתה ואז גם את
ירון. היא שאלה אם הם רוצים לאכול, ירון כמובן מיד קפץ על
ההזדמנות, הוא לא אכל כבר שעתיים.
הוא שאל את סבתא מי זאת הילדה הזו. היא ענתה לו שזו אחת
התלמידות שלה. הוא שאל איך קוראים לה. היא חייכה והתחילה
לצחוק. "היא יותר גדולה ממך", ענתה, "וחוץ מזה שיש לה חבר. ואם
כבר מדברים על חברים, מה שלום החבר של שלומית?"
ירון לא ענה לה. איזה מעצבן זה החברים האלה. למה מי הוא חושב
שהוא לוקח את האישה שלו. ירון החליט שהוא צריך להלחם עליה,
אולי בדו קרב. הוא יביא לו אקדח, ואחד לעצמו. הם יצעדו 10
צעדים גב אל גב ואז יפנו לאחור וירו. או כמו במערבונים, יעמדו
זה מול זה ומי שיהרוג את השני מהר יותר יזכה בליבה.
רק עכשיו הוא הבין מה זה להרוג. כשהוא היה בן 10 הוא לא הבין
מה זה. אבל עכשיו אחרי שהרגו את אמא שלו הוא ידע מה זה, איזה
סבל זה, איזה כאב זה, ואולי גם עכשיו הוא לא מבין את זה
לגמרי.
כשהוא היה בן 7 הוא לא הבין איך זה שהוא רואה מישהו מת בסרט
אחד, ואז ממש אותו איש חוזר חי בסרט אחר.
עכשיו כמובן שהוא ידע שאלה שחקנים. אם אמא מתה עכשיו בחיים
שלי, אולי היא חוזרת בסרט אחר, בחיים של מישהו אחר? אם אצא
לחפש אותה בכל העולם, אולי אמצא את החיים של האחר ואמא תהיה
שם?
הוא לא ידע את התשובה.
ירון ישב בחדר שלו עם אלבום תמונות פתוח על ברכיו. הוא העביר
מבטו מתמונה לתמונה. הוא ראה שם כל מיני דמויות. זה היה האלבום
של אמא שלו, היו שם כל מיני תמונות של אמא שלו כשהיא הייתה
צעירה, עם כל מיני חברים וחברות שלה שהוא לא הכיר.
הוא ראה את אבא שלו כשגם הוא היה צעיר. בחתונה של ההורים שלו.
איפה אני הייתי אז? עוד לא נולדתי אז, אפילו אחותי הזקנה לא
נולדה אז. התמונה היתה בשחור לבן, הוא לא הבין למה זה לא
צבעוני, אבל הוא ידע שזה לא זמן טוב לשאול עכשיו.
הוא ראה תמונה של אמא שלו יחד איתו כשהוא היה תינוק, זה היה
כבר בצבע.
ואז בדף האחרון של האלבום הוא ראה תמונה צבעונית מאוד, הוא היה
שם, אחותו, אמא שלו ואבא שלו. תמונה משפחתית שהם צילמו לפני
שבוע בחתונה של דנה והחבר שלה דודו.
שבוע לפני שהמכונית ההיא פגעה באמא.
ירון התחיל לבכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.