לפני כמה שנים חתמתי על חוזה עם אלוהים.
לא סתם משהו בעל פה,מאלה שנעשים בהיסח הדעת, אלא חוזה אמיתי
כזה שנחתם בנוכחות עורך דין ושני עדים, חוזה שממנו כבר אין דרך
חזרה.

לפני כמה שנים חתמתי על חוזה עם אלוהים.
הוא הבטיח לסדר אותי בחיים, כמו כל אלה עם המעיל האמריקאי
והנעליים הקלות בצבא, ואני בתמורה, הייתי צריך לצום ביום
כיפור.
בינינו, לא ממש הבנתי את האינטרס שלו בכל הסיפור, אבל חוזה זה
חוזה, ואלוהים עם כל הכבוד זה אלוהים, אז חתמתי.

את החלק שלו הוא התחיל לקיים הרבה לפני. הגעתי למשפחה מבוססת
במרכז הארץ, עם זוג הורים אוהב ומפרגן ששלח אותי לגנים הכי
טובים ולבתי הספר הנחשבים ביותר באיזור, וממילא בכל מקום שאליו
הגעתי תמיד הייתי החכם, המצחיק, היפה והבולט ביותר בחבורה.
באמת מעניין למה.

בסביבות גיל 13 שלי, קצת אחרי הדרשה בבית הכנסת והבייקון
במסעדה כמה שעות מאוחר יותר, הגיע הזמן שלי למלא את חלקי
בהסכם.

המשפחה הליברלית שלי הופתעה מעט נוכח הבקשה שלי, אבל בסופו של
דבר אמא הזמינה טייק אווי לסעודה המפסקת, ואני התחלתי.
אני מוכרח לציין שהיה קצת קשה בשנים הראשונות, אבל בשנות
ההתבגרות למדתי לישון במשך כל כך הרבה שעות ברציפות, כך שלא
ממש הרגשתי את הרעב. מה זה כבר 25 שעות צום לעומת שנה שלמה של
אושר?

את התיכון סיימתי בהצטיינות. הייתי עם הבחורה הכי יפה בשכבה,
תעודת הבגרות שלי הייתה מעולה, ובצבא, באופן די מתבקש, שירתתי
בגלי צה"ל. קומבינטור או לא??

את התואר הראשון השגתי די בקלות, וגם בשביל השני לא הייתי צריך
להתאמץ יותר מדי. בין לבין התחתנתי עם אלונה, האישה הכי מדהימה
שאדם יכול לבקש לעצמו, והיא נתנה לי את עומר ואביב, שני הילדים
המושלמים ביותר, שהוסיפו רק שמחה לחיי היומיום הנפלאים שלנו.

ביום שבו קבוצת הכדורגל שלי הפסידה, הבנתי שמשהו רע קורה.
הפעם היחידה שבה התרחש משהו מעין זה הייתה כששברתי את הצום
אחרי שראיתי שני כוכבים בשמיים ולא שלושה, ואז פשוט תפסתי את
אלוהים לשיחה וסגרנו את זה בינינו. מאז לא היו יותר בעיות.

חייגתי לפלאפון של אלוהים, אבל הוא לא היה זמין בגלל איזה
פיגוע רב הרוגים בעיראק, אז השארתי לו הודעה והלכתי לישון. לא
היה לי ספק שגם הפעם זה יסתדר.

בבוקר עומר הודיע לנו שהוא רוצה לטוס לדרום אמריקה להסתובב
קצת. הרעיון לא ממש קסם לנו, אבל היינו הורים מבינים כאלה, אז
בדרכי לעבודה קניתי לו כרטיס טיסה, סתם כדי שידע שאנחנו תומכים
בו תמיד.
נפרדנו ממנו בשדה התעופה, אחרי שסחטנו מאות הבטחות שיתקשר,
והלכנו למסעדה לא רחוקה מנתב"ג. לא הייתה שום סיבה לדאוג.

אביב נרצח בפיגוע שבוע לאחר מכן. כבר לא היה לי ספק שיד אלוהים
מעורבת בדבר. לא רצינו שעומר יהיה לבד כשישמע את הבשורה, אז
אלונה ואני החלטנו לספר לו רק אחרי שיחזור לארץ, לפחות שאנחנו
נהייה לידו.

התאבלתי על אביב במשך שבועות. מזל שהיו לנו חסכונות כי לעבודה
כבר לא הייתי מסוגל ללכת יותר. הפיטורים היו די מתבקשים. גם
אלונה כבר תפקדה בקושי, ומערכת היחסים שלנו התערערה מיום
ליום.

בוקר אחד, בדרכה לקברו של אביב, אלונה נקלעה לתאונת דרכים קשה
ונהרגה במקום. לא הייתי מסוגל להתמודד עם עוצמת הכאב הזו.
מעולם לא ידעתי צער, ובפרק זמן כל כך קצר כריתי שני קברים
לאהובים שלי.

התחלתי ללכת לבית הכנסת באדיקות, מנסה לשמור לפחות על חייו של
עומר, אבל החלק הזה לא היה כלול בחוזה. התפילות שלי נפלו על
אזניים ריקות בדיוק כמו התפילות של כל האנשים האחרים. הפכתי
להיות אדם מן המניין.

את עומר לא הצלחתי לתפוס במשך חודש ולאחר שפניתי לשגרירות
שם,הם אמרו לי שמטיילים רבים מאבדים את דרכם ביערות, ושהחיפוש
אחריו יעלה לי כסף רב. נתתי להם את המעט שעוד נותר לי, לאחר
שמס ההכנסה עיקל לי את החשבונות על חוב ישן, וכשגם זה לא הספיק
כדי לאתרו, מכרתי את בית המשפחה ועברתי לגור בשכירות בדרום תל
אביב, העיקר שימצאו לי את עומר.

עומר חזר אליי במטוס מיוחד. הוא יצא מהדלת עטוף בדגל ישראל,
נציג השגרירות תומך בעקשנות בארונו. מיאנתי להאמין, אבל
הכותרות בעיתון זעקו על ישראלי נוסף שנפל אל מותו מצוק בדרום
אמריקה.
ועוד לא עברה שנה.

אבא שלי ירה באמא ולאחר מכן התאבד. במכתב הפרידה הוא כתב כי
היחסים ביניהם הפכו בלתי נסבלים, ושכל השנים האלה היו הצגה אחת
גדולה, רק כדי שהחברה הבורגנית שסובבת אותם תחשוב שהכל נורמלי,
ובעיקר כדי שאני אגדל בשלווה.
אחרי שהחיים שלי התפרקו, הם הגיעו למסקנה שעכשיו זה הזמן לגמור
עם הכל, וכך הם עשו.

אחותי התאשפזה מרצונה בבית חולים לחולי נפש, ומאז לא שמעתי
ממנה יותר. ניסיתי למצוא עבודות זמניות, רק בשביל לממן את
הדירה, אבל התשלום היה גבוה מדי, ובסופו של דבר נזרקתי לרחוב.

בשקל האחרון שנשאר לי חייגתי לאלוהים. גם הפעם הוא לא ענה,
אולי החליף מספר. השארתי לו הודעה, כולי נשנק מדמעות: "אלוהים,
תגיד, כל זה בגלל בורקס?!"