כשהייתי קטן, אבא היה לוקח אותי למוזיאונים, זה היה מאוד מוזר.
כל החברים שלי הלכו עם אבא שלהם למשחקי כדורגל או כדורסל, ורק
אני כל הזמן נגררתי בחופשים עם אבא למוזיאונים. הוא לקח אותי
לכל מוזיאון אפשרי: מוזיאונים של ציור, של פסלים, של מכוניות,
מטוסים, של הצבא, כל דבר שיכולתי אי פעם לחשוב עליו.

נגמרו הלימודים, והתחלתי לשבת בבית, מול המחשב, שעות על גבי
שעות. אבא לא אהב את העניין, בלשון המעטה.
"למה שלא תצא קצת החוצה?"
"אבא, אין לי כוח. אני אחרי בגרויות ואני רוצה לישון ולא לעשות
כלום. אסור?"
אבא הזעיף פנים. "הדור של היום. אין תרבות, אין ערכים, אין
כלום. אתה זוכר איך פעם, כשהיית קטן, הייתי לוקח אותך
למוזיאונים?"
"כן, אני זוכר", אמרתי, "וזה תמיד היה משעמם. תמיד."
הוא פתח את הפה, כרוצה להגיד משהו, התחרט וסגר את הדלת.

יום למחרת אבא העיר אותי.
"בוקר טוב!" הוא קרא בקול גדול ופתח את החלונות.
אור הציף את החדר. הוא סינוור אותי, נכנס לי לעיניים, הציק.
"אין בית ספר, אבא", מלמלתי במצב של ערנות חלקית.
"קום כבר, יש לי הפתעה בשבילך!"
הוא הושיב אותי על המיטה.
"מה קורה?" שאלתי.
"תאכל ארוחת בוקר, קדימה", הוא זרז אותי ומחא כפיים.

"אז למה הערת אותי?" שאלתי.
הושטתי כף אל קערת הקורנפלקס ודליתי משם גוש בלתי מזוהה,
פרורים שנשארו בתחתית האריזה, שאבא התעקש לא לזרוק. אבא ידע
שאני שונא לאכול את הפרורים, הכל מתערבב עם החלב ונהיה עיסה
מגעילה.
"אנחנו הולכים למוזיאון!" הוא הכריז לפתע.
השפרצתי חלב מהפה ולכלכתי את כל השולחן. לאבא לא היה אכפת, הוא
חייך מאוזן לאוזן.
"מה נעשה במוזיאון?" שאלתי בתדהמה, עדיין מנסה להבין מה עובר
על אבא. הרי הוא לקח אותי למוזיאון בפעם האחרונה לפני... שש
שנים? הפעם האחרונה היתה במוזיאון הכלבים הגזעיים, נשבעתי שלא
אלך איתו יותר לאף מקום בחיים.
"כל היום אתה בבית ולא עושה כלום, אז חשבתי שנלך לבלות קצת,
כמו בימים הטובים ההם, כמו אבא ובן. מה דעתך?"
"אבל אני לא אוהב מוזיאונים" אמרתי.
"אל תדאג, זה משהו מיוחד."
"כמה מיוחד? איזה מוזיאון זה?"
"מוזיאון המוות, נפתח השבוע!"
"מה לעזאזל... מה יש שם?" שאלתי.
"טוב, השם המלא הוא 'מוזיאון המוות הבלתי טבעי של ישראל'. יש
שם תיעוד של כל קורבן של רצח, אסון טבע או תאונה."
"טוב, אני אבוא", הבטחתי.
ידעתי שעם אבא, אפילו הדבר הכי מגניב בעולם יהיה משעמם כמו
מדבר.

בזכות כל העניין שהיינו בין המבקרים הראשונים וכל זה, קיבלתי
מדריך מזוקן עם משקפי שמש, שיסביר לנו כל דבר, יחד עם עוד
קבוצה של עשרים איש.
"וזה של חניבעל לקטר", הוא אמר בהתלהבות כשהגענו לפינה קטנה עם
מסכת הוקי ישנה מאחורי זכוכית.
אבא התפעל מהכל ולא הפסיק לצלם, למרות שהיה אסור. בקבוצה איתנו
היו המון זקנים שהתרשמו מכל דבר כאילו שהם ממש חיו בתקופה הזו.
אולי הם חיו, בעצם.
בקבוצה זו היתה אישה אחת עם עגילים בגודל של סלע קטן, גוררת
אחריה בחורה בגילי. היא היתה עם שיער קצר ועיניים חומות
גדולות. היא לבשה חולצה ירוקה בוהקת ומכנסיים ירוקים גם כן.
אני חושב שגם אם הלבוש שלה לא היה מנוגד לכל כלל אופנה שהיה
קיים, לא הייתי מסוגל להוריד את העיניים ממנה. לפעמים, בהסברים
הארוכים והמשעממים על עוד איזה מטאור שהחריב עיר, הייתי מתבונן
בה. די ברור היה שזה משעמם גם אותה. מה לה ולמוות? היא היתה
הדבר הכי חי בכל המקום ההוא.
לפעמים מבטינו היו נפגשים, והיא היתה משפילה את עיניה הגדולות
לרצפה בביישנות, או לחילופין, מעמידה פני מקשיבה להסבר על פצצת
האטום הראשונה.

הגענו לחדר של השואה. מקום ענק עם מליוני נרות, נר לכל קורבן.
המדריך התחיל להסביר באריכות על הנאצים ועל כל מה שהם עשו.
התחלתי ממש להשתעמם והחלטתי להתקרב אליה, עד שעמדתי ממש לידה.
היא לא אמרה כלום. הקשבנו להסבר במשך איזו דקה כשפתאום היא
התקרבה ולחשה לי באוזן: "רוצה לראות משהו ממש מגניב?"
"בכיף" עניתי בשקט.
היא חייכה והובילה אותי הרחק מהקבוצה. השארנו את אבא שלי מקשיב
מרותק, ואת הזקנים שהנהנו עם הראש כל שניה.
"אמא שלי עובדת פה, אז אני מכירה כאן הכל. הבניין עוד לא גמור
לגמרי", היא אמרה בעודה מובילה אותי לחדר נפרד מהמוזיאון,
בעזרת מעבר נסתר שכזה. אחרי רבע שעה היא עצרה. ניצבנו בפני דלת
עץ גדולה. היא הושיטה יד קטנה ופתחה אותה.

זה היה חדר עצום בגודלו, הרבה יותר גדול מהחדר של השואה. במבט
ראשוני זה היה נראה כאילו הוא מלא בפסלים, מאות אלפי פסלים.
התקרבתי אל אחד מהם וראיתי שאפשר להעביר יד דרכו. זו היתה
הולוגרמה, השתקפות, דמות ראי של אדם.
"זה גרגורי", היא אמרה, "הוא נהרג בתאונה בצוללת. הגופה שלו
מעולם לא נמצאה. וזה אברהם", היא הצביעה על הולוגרמה ליד, של
גבר מזוקן, "הר הגעש שהתפרץ בתל אביב הרג אותו בשניה
הראשונה."
הסתכלתי על פסל של אישה גדולת מימדים שניצב במרחק מה משם. מבטה
היה חודר, אך חלול וקפוא.
"זו קלרה, היא נפלה מבניין ברעידת האדמה האחרונה ונקברה
בהריסות, מעולם לא מצאו אותה."
"מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"זה חדר הנשכחים. אנשים שאף אחד לא זוכר, שגופתם מעולם לא
נמצאה, אנשים שלא שינו את ההסטוריה, סתם אנשים. בחדר הזה אנחנו
משקמים אותם, כדי שיזכרו אותם לנצח."
"אבל אם שכחו אותם, איך אתם יודעים איך הם נראים?" שאלתי.
"לפעמים מוצאים דברים, לפעמים אנשים שזוכרים אותם באים לכאן
ועוזרים ליצור את הפסל. הם מדברים אל המחשב, והוא מסרטט את
הגוף. ככל שיש יותר מידע, התוצאה מושלמת יותר ומפורטת יותר.
רואה את אלברט?"
הסתכלתי לאן שהיא הצביעה. אדם רזה ומקריח עם ארובות עיניים
ריקות.
"אף אחד לא ידע מה היה צבע העיניים שלו, אז זה נשאר ככה."
"והבגדים?" שאלתי.
"המחשב רואה אותם כחלק בלתי נפרד מהגוף. אם תספר למשל, שאלברט
תמיד אהב להסתובב עם חלוק מקלחת ורוד, זה ישתנה."
"תוכיחי" אמרתי.
היא ניגשה אל מסך שהיה בפינת החדר, הקלידה מספר, אמרה כמה
מילים בלחש ובהבזק של שניה חולצת הפסים הוחלפה בחלוק מקלחת
ורוד. ההבעה על פניו של אלברט לא השתנתה.
היא אמרה כמה מילים נוספות וחולצת הפסים חזרה.
"אמא בטח היתה שמה לב, אז החזרתי. זה די נחמד, לשנות אנשים."
אותי היא כבר שינתה. אני לא חושב שהנזק הוא הפיך.
"זו נילי", היא אמרה כשראתה שהסתכלתי על הולוגרמה של תינוקת
קטנה, "היא טבעה."
רק קווי מתאר היו לנילי, מעין חצי שלד שקוף. אף אחד לא הכיר,
אף אחד לא נשאר לספר, אף אחד לא זכר. אף אחד לא יזכור, לעולם.
"כשאמות", היא אמרה לפתע, וקלטתי שהיא ממש לידי, "אני רוצה פסל
כאן, שיזכרו אותי."
היא נצמדה אליי, הסתכלתי בעיניה הגדולות והחומות ואמרתי: "אני
אזכור אותך."
"אני יודעת", היא אמרה וקרבה את שפתיה לנשיקה, שבחיים לא
שכחתי.

"שכחת, נכון?"
השעה היתה חצות. היינו בבית שלה. היא פרטה על הגיטרה שיר שלא
הכרתי. מלבד הצליל העמום והאלקטרוני של הגיטרה היה שקט מוחלט,
כמעט.
"שכחתי מה?"
ניסיתי להיזכר. ט"ו באב? היה כבר. ולנטיין? גם היה. חודשיים
ביחד? חגגנו לא מזמן. אז מה שכחתי?
"את היומולדת שלי, טיפש. שכחת את יום ההולדת שלי", היא אמרה
והפסיקה לנגן, "ועכשיו לך מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר
בחיים."
את החלק האחרון של המשפט היא אמרה בקול חנוק, עוצרת את הדמעות.
אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, היא בטח לא רצתה שאראה אותה ככה
עכשיו.

עבר שבוע וניסיתי לשכוח אבל לא הצלחתי, ידעתי שלא אשכח. אני
חושב שזה בגלל שלא ממש ניסיתי. איך יכולתי להיות כל כך טיפש?
הרי היא אמרה את זה עשרות פעמים. "עוד חודש יש לי יום הולדת",
"עוד שבוע", "ביום שלישי". ובכל זאת שכחתי. אני לא יודע למה,
הרי לא עבר יום בלי שחשבתי עליה. גם אם לא דיברנו ולא ראיתי
אותה, היא תמיד היתה שם, נוטעת בי תקווה, מקסימה אותי עם
העיניים שלה, החיוך שלה.
ידעתי שאוכל להחזיר אותה. ואם לא להחזיר, אז לפחות לעשות כל מה
שאני יכול. הייתי חייב לנסות, אני הרי מת בלעדיה, אני כלום,
אפס. מה שווים החיים אם כל יום עובר בדיוק אותו דבר? אם כל דקה
דומה לרעותה? היא עשתה אותי מאושר, היא היתה האור בחיי. לא אור
מציק שנכנס לעיניים כמו כשקמים בבוקר, אור שממלא אותך באושר,
ברצון להמשיך את שגרת חייך רק כי אתה יודע שתראה אותה בקרוב.

בלילה התגנבתי למוזיאון. בעזרת המעברים הסודיים הגעתי לשם,
לאותה דלת עץ ענקית. הושטתי את ידי ופתחתי אותה.
החדר לא השתנה, לא נוספו פסלים חדשים, ולא נראה היה שהוא עומד
להיפתח בקרוב. הקירות היו מכוסים באבק וקורי עכביש היו על
התקרה. החדר נשכח, בדיוק כמו האנשים בו. רק היא היתה מבקרת בו
כל יום, כחלק מהסיור היומי במוזיאון. רק היא זכרה אותם, את
האנשים האבודים.
ניגשתי למחשב, לחצתי על כפתור "יצירת הולוגרמה חדשה", והתחלתי
לדבר, שופך את כל כולי למסך הדומם. במשך שעה דיברתי עליה, כמה
היא נפלאה וכמה מקסימה, כמה העיניים שלה גורמות לי לרצות לעשות
דברים טפשיים, כמה שהחיוך שלה ממלא לי את היום באושר, כמה
שהנשיקה ההיא היתה נפלאה וכמה שאני רוצה לראות אותה שוב ולחבק
אותה. סיפרתי לו על החולצה הירוקה הבוהקת והמכנסיים הירוקים גם
כן, על איך שזכרתי אותה, עד הפרט האחרון.
כשהרגשתי שסיימתי, הסתובבתי וראיתי אותה ליד הדלת, בדיוק כמו
שהמחשב מצא לנכון לתאר אותה, בדיוק כמו שאני תיארתי אותה,
בדיוק כמו שזכרתי. היא היתה שונה מהפסלים האחרים, היה לה מבט
שונה. לא חלול וקר, אלא מבט חי. עיניה נצצו כיהלומים בתוך
החדר, ולפתע הכל נראה יפה יותר. הפסל היה מושלם, גם המקור.
יצאתי מהחדר והלכתי הביתה.

למחרת באתי למוזיאון. היא היתה שם, כמו תמיד, כמו לפני
חודשיים. היא עשתה את הסיור הרגיל: מתבוננת במסכה של חניבעל
לקטר, מדליקה נר שכבה בחדר השואה, מסתכלת בתמונות של פצצת
האטום הראשונה, מסיירת בחדר של אסון המטאורים הגדול, ולבסוף
הולכת לחדר הנשכחים. עקבתי אחריה, הסתכלתי עליה מרחוק, כמו אז,
ביום שאבא לקח אותי למוזיאון בפעם הראשונה.

היא פתחה את הדלת, הסתכלה על החדר ומיד ראתה את הפסל החדש, ליד
הדלת. היא היתה המומה לרגע, ואז התחילה לבכות. התקרבתי אליה
ומחיתי את הדמעה שזלגה מעין ימין, רכנתי לעבר האוזן שלה
ולחשתי: "לא שכחתי אותך".
"אני יודעת", היא אמרה.
קירבתי את שפתיי אליה ונתתי לה נשיקה שתזכור לעולם.

היא הסתכלה עליי, חצי מחייכת חצי בוכה, והתחילה לצחוק. סתם כך,
בחדר עם האנשים הקפואים, במוזיאון המוות. התבוננתי בעיניה,
והרגשתי הכי חי בעולם.