זה היה יום אפרורי
בוקר מלא פיח ברפיח
הם שוב באו

שלחו אותם להרוס
ולרמוס
ולדכא
ולטאטא עוד דם
עוד כאב
ולאמר טרוריסטים
שמסכנים את המדינה

ובכורסת הבית הקטן והעלוב שלי, חיפשתי את התקווה
את הפרטנר שלי, ואת העתיד שלי
שנרמס
ביחד עם הריסות הבית הקודם שלי

אוי,
הבית הקודם שלי
בימי אוסלו העליזים
כשראיתי את השמיים
וראיתי את השמש
שחייכה אלי חיוך משקר

השמים היו כחולים, כדגל השכנה שעמדתי לחיות איתה בשלום
והדשא היה ירוק, כצבע השטרות שעמדו להיכנס לעמי, ולשקם
ולמקם את עצמי בתוך קיום של משהו מוגדר

בחזרה למציאות העגומה שלי
ולמציאות הנכבשת שלי
ישבתי בכורסא
שמיכה
כרית
בוקר יום שני
שוב אני מוצא את עצמי חלק מהאבטלה

והיא גואה
והיא עולה
ואני רוצה כבר להפסיק לחזור על עצמי
שאין לי פרטנר ואין לי עתיד

החברים הנכבשים שמסביבי מצאו את הבריחה מהמציאות
את הפרטנר הסתום ואת העתיד הדפוק שלהם
האנשים הכובשים סתמו לנו ת'פיות
שברו לנו ת'ידיים
אבל לחברים הנכבשים שלי נשארה  הבטן, שעליה מונחת חגורת הנפץ

הם נהרגים
והם מתים
סבא שלי אמר לי שזה למען המולדת
למען קיום המדינה שלי.

ואותי לימדו
מייק לאב נוט וור
מנסה לחפש את האהבה, את הדרך הבלתי אלימה
אבל אני אילם
אבל כרתו לי את הידיים, שאיתם אוכל להתבטא ולכתוב

אז אני אשאר פה
בכורסא של הבית האינתיפאדי שלי
בפתח הבית
עם השמיכה
הכרית
כל בוקר, כל צהריים, כל ערב
עם האבטלה הגואה
ועם הפיח של רפיח

אני כנראה אמשיך לחפש עוד שנים רבות את הדרך הבלתי אלימה
מיטב החוקרים עובדים על זה כבר 30 שנה
ללא תשובה
עדיין לא נמצא הגן במוח שמאפשר להתבטא ללא אמצעי ההתבטאות.