סיגי יש לה כוחות מיוחדים. היא נמצאת בעולם איזה מאה שנה, ולא
קורה לה כלום, להפך, היא רק משתבחת עם הזמן. אנשים "מפסיקים
לנשום", אנשים מתים, וסיגי תמיד פה.
יום אחד גם אני הכרתי את סיגי, מאז, חיי השתנו.

סיגי היא החברה הכי טובה בעולם. היא נמצאת איתי תמיד - כשרע
לי, כשטוב לי, כשאני לחוצה, כשאני משועממת, היא תמיד תהייה שם
בשבילי, ואני יודעת את זה. בוודאות.
סיגי היא פשוט יוצאת דופן. ורק מי שמכיר את סיגי,יכול להגיד
את זה עליה. כבר שלוש וחצי שנים אני מכירה אותה, ועדיין כל מי
שלא מכיר אותה ויודע שאנחנו חברות טובות, תמיד מלכלך עליה.
אומר שהיא מזיקה לי, שבעוד כמה שנים אני אצטער בכלל שפגשתי
אותה. אבל הם לא מבינים, כי הם לא מכירים אותה. ואני מצדי, תנו
לי קצת זמן איכות עם סיגי, ובשבילי זה מספיק.
הכל התחיל בכיתה ט'. הייתי עם בת דודה שלי הילה בבאולינג,
וראיתי מול עיניי איך חבורה של ערסים מעבירים אותה מיד ליד,
כמו איזה חפץ, כאילו הם נולדו כשסיגי היא חלק מהם. אבל סיגי,
היא אף פעם לא מתלוננת. איזה כיף היה לה לסיגי באותו היום...
ממש קינאתי בה. איך שהם רצו אותה כולם, ראיתי שהם יהיו מוכנים
לעשות הכל בשביל כמה דקות בודדות איתה. כולם שם היו "דלוקים"
עליה. כולם. גם אני רציתי להיות כמו סיגי...אז החלטתי לאזור
אומץ ולהכיר אותה. אז הלכתי עם בת דודה שלי, והערסים אמרו שאני
יפה, ושאלו אותי עם אני רוצה לשבת אתם ועם סיגי. הם כנראה חשבו
שאנחנו כבר מכירות. אז אמרתי שכן, והתיישבנו, והיה כל כך מביך
כי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כשהם נתנו לי לשבת מול סיגי.
פתאום היה ברור שאני לא מכירה אותה בכלל, אז מהר ביקשתי מהם
לצאת עם סיגי לבד החוצה. וישבנו אני, בת דודה שלי, וכל אחת
מאתנו עם הסיגי שלה. עברו השנים, ומאז אני וסיגי - זה סיפור
אהבה. ברור שכמו בכל אהבה, יש בינינו ירידות ועליות, ואפילו
כשהרגשתי "חנוקה" מדיי בגלל סיגי, אמרתי לה שאני רוצה פסק זמן.
וזה היה קשה, כי אני אוהבת את סיגי שלי, אבל כולם כל כך היו
נגד ה"קשר" הזה עד שאפילו אני התחלתי לחשוב שהוא מזיק, אז
עשינו הפסקה של חצי שנה.
אבל אז, כשנסעתי לגרמניה, היה שם כל כך קר, הרגשתי שאני חייבת
את סיגי לידי. ובטח לא תתפלאו אם אומר לכם שגם לשם סיגי הגיעה.
כמו תמיד, החברה הכי נאמנה בעולם - שנמצאת בשבילי בכל העולם.
והיינו ביחד וכל כך נהנינו! כי מה יכול להיות יותר כיף מזה
שהחברה הכי טובה שלך נמצאת איתך בחו"ל?! הסתובבנו יחד בקניונים
שעות, ברכבות, בפאבים, כמעט בכל מקום. וכשחזרנו לארץ, רציתי
שכל החברים שלי שכן אוהבים את סיגי ייראו איזה כיף היה איתה -
אז נתתי להם לטעום, והם דווקא אמרו שהיא הייתה ממש מגעילה
לדעתם. אני, עד היום לא מבינה למה. אבל זה לא חשוב, כי סיגי
שלי תמיד איתי, אוהבת ותומכת. וחוץ מזה, שהיום היא קצת שונה,
היום אני מרגישה שהיא יותר "חזקה" ממה שהיא אי פעם הייתה,
והיום גם הרבה יותר אנשים מכירים אותה ואוהבים אותה כמו שהיא
עכשיו.
בכל אופן, כמו שהבנתם, אני וסיגי עכשיו בקשר הדוק. אנחנו
נפגשות בערך פעמיים ביום, אבל אף פעם, אף פעם, לא נמאס לנו אחת
מהשנייה. אמרתי לכם שהקשר ביניינו הוא מיוחד!
אתם יודעים? יש כאלה שיוצאים עם סיגי רק בשביל למשוך תשומת לב,
אבל אני נמצאת עם סיגי גם כשאנחנו שתינו לבד בחדר, כלומר אני
לא עושה שום פוזה כשאני עם סיגי. או לפחות - כבר לא.
תמיד כשסיגי באה אליי, כי קר בחוץ, כי לא בא לנו לראות אף אחד
או כי סתם כבר טחננו ביחד את כל בתי הקפה בעיר, אז הכי כיף
לנו. אבל אז אני צריכה לנעול את החדר, כי אמא מ-מש לא אוהבת
שהיא באה אליי.
אמא אומרת, שאבא שלה, שהוא סבא שלי, היה בקשר עם סיגי הרבה
שנים, מת בסוף - בגלל סיגי. אבל זה לא נראה לי הגיוני בכלל,
סיגי שלי הרי לא מסוגלת להרוג אף אחד, היא כל כך נאמנה וטובה,
למה שהיא תעשה דבר כזה?
אבל אמא מתעקשת שסיגי הרגה את סבא. למרות שהיא לא אמרה את זה
במילים האלה, אני מבינה את זה כי היא כל כך לא רוצה שנהיה
ביחד. אבל איך אני אסביר לה? איך אני אסביר לה ולכולם שבלי
סיגי שלי אני אבודה? ועוד בעולם כזה אוכל כולם, שגם ככה אני
בכלל לא שייכת אליו, וגם ככה סיגי היא היחידה לפעמים שיכולה
לעזור לי.
אני כל כך מקווה שהיא לא צודקת,  שיום אחד סיגי תקום ו"תתקע
לי סכין" בריאות. ראבק. יש למישהו אש?