טריכצק טריכצק טריכצק

שלומי פקח את עיניו והסתכל שוב ביאוש על אותה תקרה שהביט בה
מידי לילה בשבוע האחרון. במשך כל אותם לילות היה את אותו רעש
מוזר שהעיר אותו משינת לילה טובה שכה חסרה לו. הוא הביט בשעון
רדיו הקטן שנח על השידה לצידו הימני - שלוש בבוקר. שעת
הארורים, חשב לעצמו, ארור כל העולם שישן בזמן שהוא מתעורר מרעש
מוזר, רעש שלא ידוע מהיכן הוא מגיע. רעש קטן, כמו זמזום של
זבוב אבל יותר חזק, יותר מעצבן.

שלומי עצם את עיניו וניסה להתעלם מהרעש. בלילות האחרונים הוא
ניסה כל דרך אפשרית להירדם - הוא שם פקקים באוזניים, אבל הרעש
עדיין נשמע ברור; הוא חנק את עצמו עם כרית על הראש, מה שרק גרם
לו לחוסר זמני באוויר, אבל לא הכניע את הרעש; הוא אפילו ניסה
להירדם עם אוזניות - שום דבר לא עבד. הרעש חדר דרך כל מכשול
ששלומי הציב לו.

שלומי התיישב על המיטה הקטנה שלו והביט מסביב. אור ממנורת
הרחוב חדר דרך החלון הקטן והאיר על ערמות העיתונים שהיו
מפוזרים על הרצפה, עיתונים שהוא קרא שוב ושוב במשך שעות -
עיתוני ספורט, חדשות, קומיקס, מגזין רכב, פלייבוי - כולם היו
מפוזרים אחד על השני, מעורבבים עם ערמת קופסאות טייק אווי של
פאסט פוד. יום אחד, חשב לעצמו, יום אחד הדירה השכורה הזאת תהיה
נקייה ומסודרת.
הוא קם והלך דרך שביל שפילס בין העיתונים והקופסאות יום לפני
וצעד לכיוון הסלון הקטן. הוא הסתכל על הסלון - מאפרות מלאות
סיגריות כבויות בכל פינה, כוסות קפה מלילה שעבר ומהלילה שלפניו
היו עוד מונחות על השולחן.

טריכצק טריכצק טריכצק

הרעש היה חזק יותר. נראה כאילו לא משנה לאן שלומי הלך, הרעש
פשוט גבר וגבר. הוא הלך למטבח והכין לעצמו כוס קפה. הכלב של
השכנים מלמטה התחיל לנבוח. כנראה מכונית עברה בסביבה, חשב
לעצמו. הוא התיישב בסלון ולקח ליד את החלק של הדרושים מעיתון
יום שישי והחל לדפדף בין המודעות. חלק מהמודעות היו מסומנות
בטוש אדום, רובן הגדול מסומנות באיקס שחור. הוא שתה את הקפה
מהר, כמו שהוא תמיד עושה. זה משהו שסבא שלו לימד אותו - לשתות
את הקפה מהר כשהוא עוד חם. הוא הביט בעיתון ביאוש ונשען לאחור
על הספה. יום אחד, הוא חשב, יום אחד אני אמצא את העבודה שאני
רוצה והכל יהיה בסדר. הוא הדליק לעצמו סיגריה והקשיב לרעש,
בעיקר מתוך חוסר ברירה. הוא החל לשקוע במחשבות, מריץ לעצמו סרט
קטן בראש - מה היה קורה אם. הוא ראה את עצמו נשאר עם חלי,
החברה לשעבר שלו, ולא בוגד בה עם שירן. הוא לא ראה את הדמעות
שלה כשגילתה אלא את המבט המופתע שלה כשכרע על ברכיו כמו בסרטים
והציע לה להתחתן איתו; הוא ראה את עצמו מקבל קידום בעבודה ולא
מתפטר כי יום אחד החליט שזה לא טוב בשבילו ויש לו הרבה זמן
למצוא עבודה אחרת, טובה יותר, מרוויחה יותר; הוא ראה את עצמו
גר בבית גדול ונקי, עם חלי והילדים שלהם וגם כלב קטן ולא בדירה
הקטנה והשכורה הזאת בבניין שכוח אל בדרום תל-אביב.

רעש של סירנות העיר אותו מהחלום. הוא הביט סביבו וראה שהסיגריה
כבר נפלה על הרצפה. הוא הרים אותה וזרק אותה בתוך כוס הקפה
ששתה קודם. הוא חזר בצעדים איטיים למיטה, הרעש מלווה אותו בכל
צעד. הוא שכב על המיטה והביט ביאוש על התקרה. אולי יום אחד כבר
לא יבוא, חשב לעצמו, אולי כבר מאוחר מידי לשנות את חיי.
הרעש התגבר, אך לשלומי זה כבר לא שינה. הוא עצם את עיניו והחל
שוקע שוב בחלומות על חיים אחרים, חיים שמאוחר מידי בשבילו
להשיג. הוא כבר לא יתחתן עם חלי ויגור איתה בבית גדול עם
הילדים שלהם, הוא כבר לא ימצא עבודה כמו זאת שהיתה לו, מאוחר
מידי בשביל זה. הוא גם ידע שלא ימצא את מקור הרעש המעצבן - לא
היום ולא מחר.
אחרי מספר דקות הוא נרדם, מה שלא הצליח לעשות בשבוע האחרון.
והרעש, הרעש המשיך לגבור כמנסה לומר - עוד לא מאוחר.