הרוב היום אומרים עלי "קיבוצניקית"... ונכון... גדלתי בקיבוץ.
אמנם גדלתי בקיבוץ שאף אחד במרכז לא שמע עליו ושאפילו כאלה
שגרים בחצור שני מטר מפה לא שמעו עליו אבל זה לא מונע את זה
שיש כאלה שכן מכירים את המקום וכאלה שכן גרים פה וכאלה שאפילו
באים לפה גם אם זה סתם בשביל לטייל ולישון בחדרי אירוח שלנו...
(כן יש לנו כאלה).
אוקיי אז ככה... אני נולדתי וגרתי כל החיים שלי (15 שנה) פה
בקיבוץ גדות. כשהייתי ילדה אז הקיבוץ היה המקום האולטימיטיבי
בשבילי, בגן כולם היו חברים של כולם ולי אפילו היה מה שנקרא
"חבר", אבל כמה באמת היינו חברים?! היינו רק בני 4-5 אחרי
הכל...
כשעליתי לכיתה א' אני זוכרת שבכיתי מאוד כי לא רציתי שאמא שלי
תלך הביתה, אבל כשהיא הלכה לא זזתי מהחברה' שאיתי בכיתה מפה,
וכל היום היינו יחד. לאט לאט הכרנו אנשים וכל אחד היה עם
החברים שרכש לעצמו...
ככה עברו להן השש שנים ביסודי שדרך אגב הוא נמצא באילת השחר
שזה 15 דק' נסיעה מפה... כך עברו השנים לכל אחד מהכיתה שלי היו
חברים ורק אני תמיד הייתי יושבת בכיתה בלי אף אחד, פשוט לא היו
לי חברים שש שנים. זה לא שלא רציתי, פשוט זה היה גיל שלא
"התחברתי" עם אף אחד, ואולי באמת בגיל הזה הייתי צריכה את הלבד
הזה כדי להעריך את ערך החברות.
בכיתה ו' היה לי גם חבר, הוא היה גם מגדות ולפני ששידכו בינינו
לא דיברנו בקושי מילה אחת אחד עם השניה אבל בסוף השנה כשהיתה
את המסיבה הגדולה עם ההופעה וכל מה שמסביב רקדנו יחד בריקוד
זוגות ומאז אנחנו פשוט כל הזמן כמעט ביחד, וכל פעם שאני רואה
אותו אני פשוט חייבת לחבק אותו...
ולאחר חודשיים, כמו לא עברו עליתי לכיתה ז', הייתי בבצפר חדש
לגמרי, עם אנשים חדשים לגמרי, עם חברות חדשות לגמרי...
וזאת הפעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי עם חברות שאני באמת
יודעת שהן חברות שלי שאני באמת חברה שלהן, כל היום היינו יחד.
באותה שנה הכרתי מלא אנשים, כמו שבחיים לא חשבתי עליהם...
באותה שנה גם עשינו את המסיבת שורשים, והדברים שאני הכי זוכרת
זה את הריקוד זוגות שלנו על שיר של היי-פייב ואת הריקוד בנים
על השיר "ישנן בנות" שהיה "להיט"...
ושוב יצאנו לחופש בן חודשיים...
בחופש שכנה שלי חזרה לקיבוץ אחרי שהיא היתה שנה בבוסטון
ושנתיים לא דיברנו... ומאז אנחנו "החברות הכי טובות שיש"...
אנחנו כל יום ביחד, אנחנו אומרות הכל אחת לשניה...
והתחילה עוד שנה... ככה בצ'יק עברו החודשיים. אבל מה כבר אפשר
להגיד על כיתה ח'... נעבור ישר להשנה?! סבבה אז ככה...
טוב אז... מה אפשר להגיד?! התחלתי את השנה עם אותה כמות חברים
שהיתה לי בשנתיים האחרונות ולאט לאט הכרתי עוד חבר'ה ועכשיו
אפשר להגיד שיש לי חברות, שלא חסרות לי חברות, שאם אני רוצה
לברוח מהבית יש לי כל מיני אפשרויות... סתם אני לא רוצה
לברוח...
בשנה הזאת גם היו לי 2 חברים, מה שמצחיק שלשניהם קראו אלעד...
כן אני מאוד אוהבת את השם הזה.
בשנה האחרונה גם עיצבתי לעצמי דעות, עיצבתי לעצמי אמונות, אפשר
להגיד שעיצבתי לי חיים.
יש כאלה שעכשיו יקראו לי "פריקית"... למה?! אין לי מושג, אולי
זה בגלל שאני לובשת רק שחור?! אולי בגלל שאני עוסקת במיסטיקה?!
אין לי מושג למה?
אבל זה השם שיצא לי או יצרתי לעצמי במשך שנה שלמה...
אז זהו העיקרון
אני מנסה לחיות את החיים
לחיות את הרגע
לא לחשוב על העתיד הרחוק
ומנסה להימנע מלחשוב על העתיד הקרוב
כי גיליתי שהכי כיף זה לחיות את הרגע...
ולמה כתבתי סיפור כזה ארוך שבטח גם לא עניין אותכם... אז
ככה...
כתבתי את כל זה כי אומרים שלקיבוצניקים יש הכל, ומה שאני באתי
להראות לכם שזה לא ככה, שגם לנו לפעמים יש חיים בזבל...
באתי גם להגיד לכם (לקוראים) שאל תנסו לחשוב על מה תהיו בעוד
שנה שנתיים, ואל תחשבו על מה תעשו אחרי צבא, כי רוב הסיכויים
שזה יתנפץ לכם בפנים כי ציפיתם ליותר מדי... אז אל תצפו, תחיו
את הרגע, תעשו מה שמתאים לכם באותו רגע ואל תחכו עם זה. כי אז
יהיה מאוחר מדי... |