כמה פעמים חרשתי את  רח' אלנבי, כמה פעמים נגעו סוליותיי באבק
השמנוני ובזוהמה הזאת - אינספור.


בקיץ התהלכתי בכבדות עם הסנדלים ההודיות שלי עם בחור נאה, פחות
או יותר, היה גדול, גדול עם צל ענק -
עשה איתי אהבה, במיטה גדולה של מצעים לבנים.
ובחורף הגשם השקה את הזוהמה, את האבק, את הלבן הלא-טהור הזה.


ובחורף, במסכות, קטנות וגדולות, הדורות ופשוטות, התהלכתי
במגפיים שחורים, 10 ס"מ מעל כל הזוהמה והאבק שהתחדשו לאחר
הגשם.
ורגליי כאבו בקלילות כזו עם בחור יפה, בעל חבלי ארץ מדממים
וארכאיים,
היה מדהים, קטן עם לב עצום -
תנינו אהבים, עוד ועוד, על רצפה קטנה, על סדין שחור, על
האוויר.


ובקיץ הזה, אין עוד אבק שמנוני, אין עוד זוהמה על מדרכות הרחוב
הזה.
אין בכלל -
אפילו שחיפשתי מהצומת עד לים, אפילו ששאלתי את כולם, ערב רב.
אין.

ומשהגעתי הביתה, התקשיתי לעלות במדרגות ללב הבית - בכל צעד היה
עליי להפעיל כח רב יותר.
השענתי את עצמי על המפתן, וכל סוליותיי היו גדושות ועמוסות
באבק שמנוני ולבן שהגיע לכפות רגליי. צחור כל כך.