יום ששי בערב, תודה לאל כולם בבית, לשם שינוי. הצאצאים,
החברות, אפילו החוקי. אוכלים ארוחת ערב חגיגית, כמו שצריך.
בימים אלה כולנו נפגשים לארוחת ערב לעיתים כל כך נדירות שאני
אפילו טורחת ומוציאה את כלי האוכל של האורחים ואפילו את הסכו"ם
ההוא, שהבאתי לי לפני שנים  כנדוניה. וכמובן  גם מניחה מפה אבל
אצלי אף פעם אינה לבנה, רק כחולה.

והבנים שואלים, "מה זה, מחכים לאורחים?"
ואני לא נותר לי אלא לחייך. בשבילי חג היום כי כולם בבית וכולם
בריאים ושלמים, שרק ימשך ככה... אפילו ארוחת הערב היום היא
ספישל. מרגישים שהתאמצתי במיוחד. אתם יודעים עוף חמוץ מתוק
ותפוחי אדמה מאלה הנימוחים בפה. וסלט פירות כמו שרק אני יודעת
לעשות, ואפילו לא תאמינו, כדורי שוקולד שזה הכי קל לעשות.
לוקחים 200 גר' חמאה, 400 גרם שוקולד מריר מאיכות משובחת. שמים
על אש כפולה. כשנמס, מורידים מהאש מוסיפים איזה מאה גרם
צימוקים שהושרו כל הלילה בליקר או יין, מה שבא לכם. שופכים
בכפית קטנה למנזטים הכי קטנים שיש, וואלה. דליקטס,  נגמר ברגע
ששמים על השולחן. טוב, אפשר גם להוסיף חתיכות אגוזים אם באמת
רוצים שיהיה עוד יותר מיוחד.

אז איך שאני מגישה את הקפה, ואור שלי מפנק את כולם  לפי דרישה,
באיזה דרינק מטריף. באמת, לא חוכמה. שילמתי איזה שתי אלפיות
בשביל שיהיה לו קורס ברמנים לדמי כיס. עבד אולי שבוע. אבל
לפחות אנחנו בבית נהנים. בשבילי פרוזן דייקרי או אורגזמה אבל
אצל האחרים - ככל הבא לבר.
אז ככה אני הולכת להוריד מהשולחן ונאנחת כי עדיין אין לי מדיח,
אבל שמחה שיש בנות חמודות שמתנדבות. בשביל מה אתם חושבים יש
בנים? שיביאו בנות שישטפו את כל הכלים ואז אביב שלי  לוחץ על
המחשב שעומד בסלון ומתחיל לצחוק.
אני שואלת אותו, "מה אתה צוחק כל כך?" כי הוא בדרך כלל לא נכנס
למחשב שלי, כמו שאני לא נכנסת לשלו ואני ככה מציצה ונעשה לי
חלש שאני צריכה להתיישב. מזל שזה עובר לי מהר לפני שמישהו
מהנוכחים מרגיש.
לא תאמינו לי. הבן שלי נכנס למחשב וכמובן שהדפדפן עולה מיד על
דף הבית, והיקיר שלי מתחיל לקרוא סיפור ומתגלגל מצחוק. אני
מקווה שזה  סיפור של בונצל או של טל מור אבל לא. הוא עלה על
סיפור שלי ועכשיו הוא צוחק. "איך שהליידי הזו כותבת סיפורים
משו משו." הוא אומר ועכשיו כל האחרים מתנפלים על המחשב ."תן
לקרוא."
"או, לא," אני אומרת, "זה המחשב שלי אתם רוצים מחשב, לכו למחשב
שלכם."
"אימוש, למה את כזו רגישה. אולי תשלחי לשם גם כמה מהסיפורים
שלך. את יודעת הסיפורים שסיפרת לנו כשהיינו קטנים על בועז
ועודד..."

מזל שכיוונתי את האור  על רומנטי, ואף אחד לא רואה שאני מתחילה
להסמיק. אתם בטח מכירים את זה. מהצוואר עד הלחיים. אבל אני
נזכרת ומיד מוסיפה,  "אוף נעשה לי חם מהמשקה שלך. מה שמת שם
באורגזמה שלך?"
"דה יוזיאל," עונה הבכור שלי. ומוסיף, "תגידי לי מהיכן באים לך
כל הסיפורים האלה?"
"איזה יקירי, אני שואלת, בתמימות.
"הסיפורים שנהגת לספר לנו, ואלה שאת מקלידה עד השעות
הקטנות..."
טוב, כאן אני על קרקע בטוחה. במיוחד שהשוטפים שלי כבר גמרו את
הכלים ואביב שלי סגר את המחשב.
אני חוזרת ומתיישבת. "מהיכן באים הסיפורים? קצת מפה קצת משם.
הכי הרבה מאסוציאציות. אתן לכם דוגמא. נראה אתכם, תזרקו מילה."
הם מסתכלים אחד על השני כאילו שהאימא ששלה התחרפנה פתאום, אבל
הילדה הזו הנהדרת שאני כבר מתכננת לה איזה חופה קטנה, אומרת
פתאום  "הבנתי... ירח."

"אה," אני עכשיו נמרחת.  "אין פשוט מזה."

"פעם אחת היה מלך שהיה לו כל מה שרצה. אישה נהדרת, ממלכה
מסודרת. אבל כדרכם של חיים כשכרעה המלכה ללדת לא הכל הלך כפי
שרצו, והמלך נותר לבדו, עם תינוקת יפיפייה..."

"לא," אומרים שני הבנים שלי בבת אחת. "הנסיכה שרצתה את הירח.
את זה שמענו...." נו, מה הם חושבים לעצמם,  תמיד אפשר להמציא
סיפור רק ממילה ?

"טוב," אני נאנחת, "אנסה משהו אחר," ואני מאמצת את מוחי
במהירות וזה מה שיוצא ספונטני מהשרוול:
"פעם אחת, לפני הרבה מאוד שנים, הייתה רק שמש בשמים והלילות
חשוכים ומפחידים. כולם התחבאו לעת ערב  במערות חשוכות, חוששים
מחיות היער הטורפות.  בהתחשב בעובדה שגם אש לא הייתה להם באותם
הימים,  אתם בטח יכולים לשער לעצמכם שהחיים שלהם לא היו בכלל
קלים.
ובסיפור שלי כמו בכל אגדה ישנה, הייתה גם גיבורה הרי היא
אגיטאה הנאווה, עיניה כחולות, שערה שחור כפחם, מאוהבת בסתר
במישו הגיבור הנערץ על כולם, שכמו תמיד באגדות, שייך לשבט אחר
מתחרה, בעוד אותה ייעדו הוריה, לגבר הכי זקן שיש.
עת ליקטה זרעונים ושאר פירות היער, החליפו אגיטאה ומישו מבטים
מחושקים. מישו לחש לה בקולו המתוק, "בואי הלילה לנהר, את זיו
פני לראות. תראי שווה לך במחיצתי לשהות." אגיטאה מהססת. בחושך
תצא לבדה? ומה עם חיות היער ומה עם הוריה? אך ליבה אליו יוצא,
לוקחת נפשה בכפה, חומקת לפגוש את הגבר הכי יפה שיש.

הולכת ורועדת המסכנה, בלילה נטול כוכבים וחשוך, היא ממשיכה
בדרכה, ועתה היא יושבת לבד, ליד גדת הנהר, ממתינה שעה ויותר
ועוד מעט כבר מחר. יודעת היא שאם יעלה השחר והיא לא תימצא על
יצועה, יצאו ההורים לחפשה ויענישו אותה על שברחה. עוד היא
ממתינה עולה השמש הגדולה, ורואה להפתעתה את אגיטאה הנאווה.
השמש מרחמת עליה ושולחת קרן שמש זהובה  ואוספת אותה אל חיקה.
"בואי גיבורה שלי, מקסימה. ראויה את עכשיו להיות לי בת לוויה."
את דמעותיה  אוספת  השמש, הופכת אותם לכוכבים זעירים.  ואת
אגיטאה הופכת לירח גדול  שמאיר כל לילה לכל אלפי האוהבים."

ועכשיו שואלת אותי אחת הבנות, "אם כך, אולי תסבירי לי, למה
הירח לפעמים פחוס לפעמים מלא? הרי על פי סיפורך היה צריך להאיר
כל לילה באופן רציף ושווה.
ואני  מחייכת ומגיבה. "נדמה לי  יקירתי, שתצטרכי למצוא לבד את
התשובה."
עכשיו כולם צוחקים והילדה קצת מסמיקה, ואני עדיין לא מבינה. מה
שסיפרתי היה כל כך נורא?