הלוואי והייתי עיוור וחירש ונכה ואילם, אולי בעצם מת לגמרי.

הלוואי ולא הייתי יכול לראות את כל מה שמזכיר לי אותך, את
התמונות הקטנות במסגרות של פז שנתת לי לפרק משימה, את גיא
אריאלי מאחורי הקלעים, את הבושם שקנית לי פעם, את המכתבים
שכתבת לי, את הפנים שלך על כל בחורה יפה, את כל המקומות בהם
היינו יחד.

הלוואי ולא הייתי יכול לשמוע את כל השירים שאת אוהבת, את השיר
שהקלטנו ביחד לחתונה של אחותך, את השירים בקריוקי, את הצלצולים
שלך בפלאפון, את הקול שלך בתוכי.

הלוואי ולא הייתי יכול ללכת, כדי שלא אגרור את גופי לכיוון
ביתך כל פעם שאני ברכבת בחיפה, שלא הייתי מסוגל להזיז את
הידיים כדי שלא אשלח אותן לאלבום התמונות המצומצם שיש לי ממך,
ממנו.

אולי אם לא הייתי יכול לדבר, הייתי חוסך מעצמי את הצורך העז
לשתף אותך בכל מה שעובר עלי, את השיחות המיותרות בהן אני מתקשר
אלייך חצי בוכה בלי שיש לי ממש מה להגיד.

הלוואי ולא הייתי יכול להרגיש דבר, את הרצון לראותך, את מגע
ידך, את הצורך להיות איתך , לאהוב אותך.