לכל אחד היתה פעם אהבה לא ממומשת. אולי בילדות, אולי ממש
ברגעים אלו ואולי היא מחכה מעבר לפינה. כולנו חווים לפחות אהבה
לא ממומשת אחת. אני, לצערי הרב, חוויתי אהבה כזאת יותר מפעם
אחת. למען האמת, אהבות כאלה כבר לא מרגשות אותי, והן חולפות
להן מהר כשם שהן התחילו. אבל הפעם... הפעם זה שונה.

האהבה הבלתי ממומשת שלי היא הפספוס הגדול של חיי. אני אפילו לא
יודעת אם זאת אהבה, אבל זהו רגש חזק מאוד ואמיתי. אני הכרתי את
האדם המושלם, ואם הוא לא מושלם, הוא מושלם בשבילי. יש לו את
העיניים המושלמות, יש לו את הפנים המושלמות, החיוך המושלם
והגוף המושלם. הוא חכם אמיתי וג'נטלמן, הוא מצחיק וחמוד והיותו
"מבוסס" מהווה רק בונוס. הגיל שלו לא מפריע לי, גם אם הוא גדול
ממני בכמה שנים. העובדה שהוא מעשן, בפעם הראשונה בחיי, לא
מפריעה לי. בקיצור, יצרתי לעצמי פספוס אמיתי.

הביישנות שלי הרסה את הכל. ראיתי אותו מסתכל עליי ובוחן אותי
במבטים עמוקים, הוא אפילו קרץ לי בנוכחות עוד אנשים. כשהייתי
קרובה אליו ראיתי שהוא מנסה להתקרב אליי מעט יותר. חברה שלי
אפילו אמרה לי שהיא ראתה אותו מסמיק כששהה בקרבתי וברגע שראה
אותי קרן מאושר. ובכל זאת הייתי ביישנית, הייתי כל-כך ביישנית.
הייתי ביישנית עד כדי כך שברגע שהיינו לבד, לא הצלחתי להוציא
מילה. אולי הייתי ביישנית כי פחדתי שאני מדמיינת הכל, אבל היו
לי הוכחות ביד. ההוכחות הללו יושבות היום עמוק בתוך ליבי
ומכרסמות אותו לאט לאט.

התכשיט שלי ידע על קיומי, ואני ברוב טפשותי לא העזתי לעשות דבר
בנידון. היום אני מתבשלת בתוך עצמי, מנסה למצוא דרך לשכוח
אותו. העובדה שאפילו לא ניסיתי, מכבידה עליי עוד יותר והורגת
אותי כל פעם מחדש.

פגשתי בבן- אדם המושלם. יכולתי להיות מאושרת איתו עד השמיים
ובחזרה ולא עשיתי כלום. אל תעשו כמוני. אל תתנו לאהבה שלכם
להיות בלתי ממומשת. תנסו... תנסו...