בצהריי היום ללא כל אזהרה,
הגיע אמא ובאמתחתה בשורה מרה,
אותם גרביים אהובים, אותם גרביים יקרים,
או אויה לי, הם קרועים.

עוד לפני שלוש שנים, נכנסתי לחנות בגדים,
ומצאתי שם בפנים, זוג גרביים שחורים,
הם היו כל כך יפים, הם היו לי כל החיים,
עלו שנים עשר דולרים קנדיים, ועכשיו אני רדוף געגועים.

כל אותם שלוש שנים, בהם היינו מאושרים,
כל אותם זיכרונות יפים, הפכו כעת כל-כך מרים,
כך זה כשמוותרים על זוג גרביים  כה יפים.

אבל צריך להתנתק מן העבר,
גם אם כואב להסתכל אל המחר,
בלי גרביים קלווין קליין שחורים,
ב 12 דולר קנדי עם חורים.

אבל כבר התרגלתי לחיים, עם הגרביים הטובים,
שאלתי את אמא אם אי אפשר לתפור כמה חוטים,
"אתה מספיק גדול לדעת שזורקים גרביים עם חורים,
אם מאחור את הגרביים לא תשים, חייך יהיו עצובים ומרירים".


מה שכאב ימשיך לכאוב עמוק,
גם כשיעברו הרבה שנים,
אבל תמיד עדיף וטוב לצחוק,
על זוג גרביים ישנים.

אבל צריך להתנתק מן העבר,
גם אם כואב להסתכל אל המחר,
בלי גרביים קלווין קליין שחורים,
ב 12 דולר קנדי עם חורים.

ועכשיו הן מטלות זרוקות,
ולא חבל לי כבר,
בלי גרביים לא נוחות,
אני חופשי ומאושר.