לפעמים הייתי עוד מעיזה לחשוב שאתה בא אלי, בלילה, כשאני לא
שמה לב. אוסף אליך את כל הכדורים שהחבאתי ומשליך רחוק ממני.
היית אוסף את כל פצעי ומרפא אותי. לפעמים הייתי מדמיינת איך
בלילה אתה מתקרב למיטתי ולוחש לי שאתה אוהב אותי, ושהכל יהיה
בסדר.
אני זוכרת שהיית בא אלי בקיץ והינו מסדרים ביחד את הארון שלי.
היית בוחר לי בגדים יפים וקצרים שאוכל ללבוש כשנצא בערבים
הקרירים, ואני רק הנהנתי וחייכתי. אף פעם לא לבשתי אותם. היית
מביא לי פרחים פעם, פרחים יפים שהייתי מגדלת בתוך צנצנת שקופה
עם מים, והייתי שומרת שלא ימותו, רק שלא ימות הזכרון היחיד
ממך. הייתי מראה לך דברים שכתבתי ואתה פחדת. קראת ופחדת. אמרת
לי שאתה אוהב אותי וביקשת שאפסיק לכתוב, לפחות על היד. קנית לי
מחברת ורודה עם שושנים ועט תואם, רק שאני אפסיק לחרוט על היד.
בפעמים הבאות שנפגשנו היית יותר קריר, אולי כי הסתיו כבר הגיע.
היינו מטיילים בין עצים ערומים שכל עליהם נשרו על הדשא. אני
הייתי הולכת על הדשא הרטוב ואוספת עלים יבשים כדי שאוכל לזרוק
עליך אחר כך, בתור משחק. אבל כשעליתי על השביל אתה כבר לא היית
שם, ונותרתי לבד עם עלים יבשים.
כשהחל לרדת גשם הפסקנו להיפגש. בזמן האחרון איימת עלי שאם
אתחיל לבכות לידך תעזוב אותי, ולא חשבתי שהיית רציני. היה לי
גשם בעיניים וגשם בחוץ. פחדתי שתשכח ממני אז התקשרתי אליך.
שמעת שזו אני וניתקת. אולי אז לא ידעת כמה שאני אוהבת אותך.
חרטתי על היד סליחה, ובבוקר למחרת הלכתי אליך. רציתי להראות לך
שאני באמת מצטערת. כשראית שנאת אותי עוד יותר והדפת אותי
מעליך. לא היה אכפת לך ששכבתי מדממת על הרצפה, אולי אפילו נהנת
מזה.
אומרים שבאביב הכל פורח. הפרחים שהבאת לי מתו, אבל עדיין לא
שכחתי אותך. לפעמים אני מקווה שיום אחד תזכר בי ותבוא אלי.
תרפא את כל הפצעים שלי ותשליך את כל הכדורים שנייה לפני שאבלע
את כולם ואמות.
אני אוהבת אותך, באמת.

23.6.04
לדניאל.