היא לנה לתקופת מה בצמרות העצים שעל יד האגם. מדי פעם היא שבה
לחשוב על חייה הקודמים ולעתים היא חשבה על החייל שישב ליד
המיטה בה היא נחה ועל כך שהוא היה לה מוכר במקצת. היא ידעה
שהחייל ההוא היה שונה מאחרים, לא רק במראהו המוכר מדיי, אלא
בזרות הניכרת בו לגבי הבסיס ולגבי הדאגה שלו כלפיה.
כאשר התעוררה בבוקר אחד על צמרת אחד העצים, כרגיל, היא ראתה
אותו רוכן על בטנו ושותה בצמאון רב את מי האגם. חצי שעה היא
ישבה דרוכה על ענף איתן באותו עץ עליו ישנה, וחכתה שהאומץ
יחלוף לידה והיא תוכל לכלוא אותו לידיה. בסוף אילאה זינקה
כקופיפה אל הקרקע הרחוקה והחייל הסתובב וכיוון את רובהו אליה.
חייה לא היו בראש סדר עדיפויותיה ובשל כך גם חושי הסכנה נרדמו
ולכן היא לא קפאה במקומה. להפך, היא קרבה אליו בתקווה שהחייל
ייבהל וירה. אך הוא לא ירה והניח את הרובה בצד. "מה את עושה?!"
מרוב בושה היא ברחה, אך לא הספיקה להרחיק והוא הדביק אותה.
משום מה היא חשה שהיא חוותה את הסצינה הזו בעבר.

-את הבחורה שמצאנו באמצע הבסיס, נכון? למה רצית שאני אירה בך?
=לא נכון. פשוט לא הבנתי מה קורה בדיוק. ומה אתה עושה כאן
בכלל?
החייל התיישב על הדשא הלח מטל הבוקר והרשה לעצמו לחקור אותה,
מה שגרם לאילאה אי נוחות מורטת עצבים.
-אולי תספרי לי מה את עושה כאן?
= מטיילת...
היא אכן טיילה במבטה והתחמקה מעיניו הנוקבות של החייל.
=למה אתה לא עונה לשאלה שלי?
-טוב, טוב. בדיוק כמוך אני בורח. אני מסתלק מהבסיס הזה.
היא השפילה ראשה ונתנה לו מבט ספק מבויש - ספק קונטרה למבטו
הנועץ שלו.
=הממם... נחמד... וחוץ מה, מי אמר לך שאני בורחת?!
החייל השתעשע מהשילוב הלא מוצלח שלה להסתיר את מעשיה ביחד עם
המבט שמנסה לתפוס עליונות על מבטו. הוא צחקק לעצמו תוך כדי
הנדת הראש מעלה ומטה, מה ששיווע לו מראה מלגלג. אילאה כעסה על
לגלוגו הלא מוסתר של החייל.
=למה אתה מצחקק לך??
-כי זה נורא שקוף.
הוא הישיר אליה מבט משועשע תוך כדי חיוך שחשף גומות חן שהיו לה
מוכרות מאוד. למספר רגעים היא לא הצליחה להשתלט על קוצר הנשימה
שגרמה לה הנוכחות עם החייל, אשר ניראה לה שולט במצב בצורה
מושכת מאוד. היא לא יכלה לעמוד עוד בקסמיו וחייכה אליו בחזרה,
עם עיניה האדומות.
-ממה את בורחת?
היא שאלה את עצמה ולפתע הבינה שהיא לא יודעת. היא לא יודעת
מהיכן הגיעה, לאן היא שייכת, לאן היא בורחת. היא לא ידעה מדוע
היא נמשכה כל כך אל החייל ההוא; וכל התשובות שיצאו מפיה נאמרו
מגרונה של אישה אחרת, אך יצאו משפתיה. היא עצמה התפלאה מהיכן
צצות התשובות אל שפתיה.
=למצוא את השער.
היא אמרה והתפלאה מתשובתה שנהגתה כמעט אוטומטית.
=ואיך קוראים לך, חייל?
-מיכאל. נעים מאוד. ואת...?
=ליליאן.
היא שוב הייתה המומה לחלוטין מתשובתה.
-את יודעת, ליליאן, האופן שבו את מדברת אליי מזכיר לי את המפקד
שלי. במה את עובדת - בכלל? מאיפה באת?
=אני... אני... לא זוכרת.
-זה בסדר, את לא היחידה שלא שייכת לכאן. בגלל זה אני בורח גם.

מיכאל הוציא סיגריה מכיס מכנסיו האחורי בתנועת קימה קטנה
שאפשרה לה להציץ בישבנו המעוצב. הוא חזר לתנוחת הישיבה ואילאה
הרימה במבוכת מה את מבטה מישבנו, למרות שמיכאל כלל לא שם לב
לכך. הוא הוציא גפרור והדליק אותו ואז, שנייה לפני שהדליק את
הסיגריה, הוא ניזכר לשאול:
-רוצה?
=לא תודה, זה באמת רע לכושר, מיכאל,  אתה יודע...
וקרצה לו. הוא המשיך לשאוף את האוויר המפויח אל ריאותיו
הגדולות וחייך אליה בחזרה. מיכאל כרך את זרועו סביב צווארה,
ואילו זו, נשענה על השקע שבין כתפו לצווארו האיתן ועצמה את
עיניה אל מול שקיעת המאור הירוק.

אילאה לא הסכימה להתקרב אל החייל הנחשק והמוכר משום מה, ועזבה
את מיכאל בעודו ישן. היא נשקה על שפתיו ועזבה אותו, מתחרטת
שמלותיה האחרונות לא היו: "להתראות".
היא הלכה זמן רב לפי האינטואיציה כרגיל עד אשר הגיעה למבנה
מאוד מוכר. היא חשה שהיא שבה הביתה, אך הבית היה ריק מאדם וכך
גם כל האזור אליו הגיעה. כל פינה הייתה מכוסה בכורי עכביש
ובאבק. נידמה היה לה שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שהיא או
באופן כללי, נפש חיה, גרה בו.

היא גוועה ברעב, לכן הכינה לעצמה מרק מאבקה עפשה ומרקיבה
בקופסה שמצאה במזווה שבפינת האוכל. היא הניחה את צלוחית המרק
על יד הכיסא שניצב בראש שולחן ארוך, כשקצהו השני צמוד למראת
קיר גדולה. היא הביטה בבבואתה דקות ארוכות ואחר אחזה בכף המרק
והחלה ללגום מהמרק. תוך כדי אכילה היא שלחה מבטים סקרנים
והססניים אל המראה. היא בחנה את שיערה בחוסר התרצות ממנו, משום
שהוא היה מבולגן ופרוע. חודשים היא לא ערכה אמבטיה הגונה, רק
שטיפות מהירות לשם השטיפה ותו לא. אך לא בשל כך הייתה כה
סקרנית להביט במראה. הייתה לה תחושה של חצי נוכחות נוספת שנבעה
מהמראה, או יותר נכון, מהדמות שבמראה. היא הביטה עמוקות
בתנועתה ההפוכה במדויק של הדמות הזו ובאחיזתה את הכף ביד
ימין. אחר, היא חשבה שרוח הטירוף הכתה בה בפעם המי-יודע-כמה,
משום שחשה צורך לשאול אותה כיצד היא יכולה לאחוז בכף ביד ימין.
אילאה המשיכה לאכול ותוך כדי כך היססה לשאול אותה שוב ושוב
וככל שהרבתה לעשות כן, כך גברה סקרנותה. בסופו של דבר היא
נעמדה על השולחן, התקרבה אל המראה ושאלה אותה: "הגידי, איך את
יכולה לאחוז בכף ביד ימין?" כאשר אמרה את המילה האחרונה דפיקות
לבה גברו ועיניה האדומות נפקחו לרווחה. היה לה נידמה שהיא שמעה
מישהו מדבר באותו זמן שהיא דיברה.
לאחר כמה דקות של הרהורים במחשבה הזו, הדבר ניראה לה לא הגיוני
ומוחשיות הקול הנוסף נחלשה מאוד. בכל זאת היא הייתה חייבת
לנסות ולבדוק שוב. "את כותבת ביד ימין?" ושוב היא שמעה מישהו
מדבר בזמן שהיא דיברה, רק שהפעם בברור רב יותר: כאשר היא אמרה
"ימין" הקול אמר "שמאל". היא ניתרה אחורה וקראה "מה?!" ושוב
שמעה את קולה כמוכפל. לאחר עוד כמה שניות של הססנות, השתיים
אזרו אומץ וכל אחת מצידה הציגה את עצמה. כמובן שהדבר אירע
בו-זמנית ונידרש ריכוז רב בכדי לקלוט האחת את שמה של השנייה;
בזמן שהאחת הצהירה "אני ליליאן", השנייה הצהירה "אני אילאה".
הן לא הבינו במדויק מה פשר התגלית המוזרה אותה גילו, אך הן היו
נחושות כאחת (מן הסתם) להפגש. הן פחדו שאים ינפצו את המראה, לא
יוותר להן שער ולכן ישבו וחשבו מחשבות זהות, דבר אשר ייאש את
שתיהן ודרש מאמץ רב.
הן מחו את זיעת מצחן על שרוול חולצתן וריח הסיגריה שדבק בבגד
מן הסיגריה של החייל ההוא, חדר אל תודעתן. לפתע הן הבינו היכן
נמצא שטח ההפקר בו חוקי ההגיון הארציים מנוטרלים.

הן זינקו בהתאמה מושלמת מן השולחן ומהרו כאילו המחר תלוי בהן.
כל אחת מכיוונה היא התגנבה בסימטריות מושלמת אל הבסיס. שוב לא
ידעו לאן הן הולכות, הן פשוט הגיעו אל האגם הירקרק על פי
האינטואיציה. הן לא יכלו לראות את האופק מאף כיוון, אלא רק
ערפל מתוכו שתיהן הגיחו במקביל. ליליאן ואילאה עמדו אחת מול
השנייה באי מיניאטורי שבמרכז האגם ופעלו אוטומטית לפי טקס
שלכאורה ידעו מאז ומעולם. הן נתנו מבט זהה אחת בשנייה ותוך כדי
כך, לאחר מספר שניות, הן שלחו ידיים מוצלבות זו לחזה של זו עד
אשר נגעו. באותו רגע בו ידיהן נגעו בחזיהן, כל התפאורה המדהימה
הזו סבבה סביבן במהירות גוברת עד אשר המהירות קרעה אותן זו
מזו. הדבר הבא היה שאילאה מצאה את עצמה מוטחת בגבה על המראה
בעוצמה ונגררה מעט על השולחן. היא זחלה מעט על השולחן בהתרחקה
מהמראה והביטה במראה. בעודה המומה מהחוויה משתקת המילים הזו,
היא המשיכה להתרחק באיטיות מהמראה וירדה מהשולחן. היא אחזה בכף
ביד שמאל והמשיכה לאכול מן המרק העפש.