בוהה במסך של מכונת הקרינה, אולי יופיע שם פתאום הכינוי הזה
שנתתי לך, אבל יודע שזה לא יקרה, כי מחקתי אותך מהזיכרון, ברגע
של כעס.

ברכבת, צלצול של מכונת קרינה אחרת מעיר מישהו, באותו צילצול
מעיק שהיית מכוונת כדי להעיר אותי.
פתאום הוא קצת יותר נעים לאוזן, הוא רק צורם קצת כי הוא מזכיר
את השינה איתך.

היום, דיברתי איתך לרגע, יצרתי קשר רק כדי לומר שלום, רק כדי
לשמוע אותך קצת... ושוב הבנתי שאת לא רוצה שאעשה את זה. "הכל
בסדר?" שאלת, מזייפת דאגה, משחקת אכפתית.

זרקתי את מכונת הקרינה שלי באיזו פינה חשוכה, לא יכול לדבר
איתך, לא רוצה לדבר בכלל.

רוצה רוצה רוצה.
עצוב עצוב עצוב.
דביל דביל דביל.

ודי עם הרחמים העצמיים האלו, די עם הגעגועים המיותרים, שום דבר
לא ישוב, שום דבר, וצריך להתחיל להתרגל.