"מילניום ביטוחים, שלום!", נשמעו קריאותיהם של הטלפנים בכל
עבר. רחש השתרר בכל החדר כרחש דבורים בכוורת.
"איפה נמצא אדון רוני אלון?", שאל בחור רזה ממושקף את אחד
הטלפנים ששתה קפה של בוקר.
הוא גיחך. "מדובר באישה. היא המנהלת ובעלת החברה. יש לך ריאיון
איתה?"
"כן, בעוד חמש דקות בדיוק", הביט בשעונו.
"בחדר ההוא", הצביע לעבר חדר מרובע סגור בדלת עץ מהודרת על במה
בדיוק באמצע המוקד.
"תגיד... איך היא? היא בסדר, היא?", שאל הממושקף.
"תשמע, היא בחורה עם ביצים", אמר הטלפן ולגם עוד מהקפה הרותח
שלו. "כולם פה מעריצים אותה. היא גם מנהלת המוקד, גם המנכ"לית
וגם בעלת החברה. ממוקד קטן של חמישה טלפנים היא הקימה רשת
ביטוחים בכל הארץ. היא בהחלט יושבת טוב... חוץ מזה שיש לה תואר
שני במנהל עסקים, יש לה גם הרבה קומבינות בעולם העסקים. מי
שמקורב אליה יכול רק להרוויח. יש שמועות שאולי היא הולכת
להנפיק את רשת החברות שלה בבורסה. מה שהכי מוזר- היא רק בת
30!".
הממושקף הנהן בהערכה.
דלת העץ נפתחה פתאום בסערה.
"אני לא מבינה למה יש פה אנשים באונליין!", צווחה אישה תמירה
בפתח הדלת. "אני לא משלמת לכם סתם כדי שתשבו פה כמו פרזיטים
ולא תעשו כלום! נראה לכם הגיוני שאתם יושבים פה ומזיינים את
השכל אחד לשני במקום ללקוחות!? קדימה, להוציא שיחות!".
הממושקף בלע רוק. "זאת היא", לחש לו הטלפן ומיהר להתיישב
בעמדתו.
רוני הביטה בשעונה. "רותי, תקראי מייד למרואיין הבא שלי!".
"זאת מירי...", ניסתה למחות המזכירה. "אדון שמוליק יצחקוב
פה?".
"כן...", גמגם הממושקף והלך אחריה בצעדים גמלוניים לתוך משרדה
של הבוסית הגדולה.
"פשש... תראי איזה גוף יש לזונה הזאת", אמרה מיכאלה לחברתה,
רונית. "איזה רגליים... את חושבת שזה טבעי מלידה?"
"איזה טבעי ואיזה נעליים", אנפפה רונית. "הבחורה הזאת קורעת את
עצמה במכון כושר. אבל תשמעי, אני מעריצה אותה. האמת שכמו שהיא
עובדת פה, אני מתפלאת שהיא מספיקה לאכול בכלל משהו...".

רוני ישבה על כסא המנהלים המהודר מעור שחור במשרדה המפואר. היא
כתבה מספר רשמים ביומנה.
"גברת אלון", אמרה המזכירה, "נמצא כאן עו"ד אפי קבסה. להכניס
אותו?"
"כן, שולה", אמרה בנועם רוני.
"מירי", מלמלה המזכירה בניסיון נואש לתקנה בפעם המיליון.
עורך הדין נכנס למשרדה של רוני והמזכירה יצאה מהמשרד וסגרה
אחריה את הדלת. עו"ד קבסה ישב מול רוני ומקץ מספר דקות מירי
המזכירה נכנסה שנית למשרד, לא לפני שדפקה בדלת וציפתה לאישור,
והגישה להם קפה.
לאחר שהיו לבד, הם שוחחו על ענייני עסקים.
רוני סקרה את אפי בעיניה הממוסגרות בריסים צבועים היטב במסקרה
כהה. הוא בהחלט נראה טוב, חנוט ככה בחליפת העסקים שלו. של
דולצ'ה גבאנה, ציינה לעצמה בסיפוק.
הוא אחד מעורכי הדין הצעירים המצליחים ביותר וכבר לפי דיבורו,
עוד בטרם בחנה את קורות חייו, היא כבר ידעה שהוא ממולח, משכיל
ומושחז- בדיוק מה שהיא מחפשת אצל עורך דינה.
היא התמתחה במקומה, הבליטה כאילו מבלי שים לב את חזה המונח
היטב בתוך חליפת העסקים שלה בכחול רויאל.
"אז, אפי, קבענו שמעתה אתה מתחיל לעבוד בשיתוף פעולה עם החברה
שלי?", שאלה תוך שהיא מטעימה ומדגישה את המילה: "שלי".
"אשמח מאוד", חייך אליה חיוך קורן.
הוא ידע שבחברות לביטוחים תמיד יש הרבה עבודה ולהיות בקרבתה,
יכול רק לעזור לו עם כל קשריה.
היא לחצה את ידו והשתהתה מספר שניות מעבר למקובל. לחיצת יד חמה
וחזקה. היא התרחקה מעט בכסאה והחליפה את רגליה כך שהשתלבו
מחדש. היא עשתה זאת באיטיות כך שיצפה ברגליה הארוכות החלקות
המסתיימות בחצאית מחויטת וינסה לדמיין מה קורה תחתיה, אך מהר
מספיק כדי שלא יראה משהו באמת.
הוא הביט. ועוד איך, הוא הביט.
"אוף, כואב לי קצת הראש", רטנה בקול מתפנק.
היא שלחה ידיה אל הקליפס שתפס בחוזקה את שיערה. היא הניחה אותו
על השולחן ואשד שיער בלונדיני וחלק נפל על כתפיה. הוא עצר לרגע
את נשימתו למראה השפע המבריק הזה.
היא חייכה את החיוך היפה ביותר באמתחתה ואמרה לו בקול נמוך:
"אז מה אתה אומר, אפי? נצא לחגוג על איזה דרינק את שיתוף
הפעולה החדש שלנו היום בערב?".
הוא התמהמה מעט בתשובתו. לא השתמע לשני פנים למה בדיוק הייתה
הכוונה והיא הייתה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מלבוש פגישת העסקים
כביכול שהעטתה על שאלתה. הוא תהה איך יוכל לדחות אותה בעדינות.
הוא שמע מכמה אנשים מחוג מכריו שהיא קצת כלבה שתופסת מעצמה
יותר מידי. אישה שמרוכזת בעצמה.
"תראי, יש לי לוח זמנים מאוד צפוף בשבועיים הקרובים, בייחוד
עכשיו עם הפרויקט החדש שלי איתך", אמר בקול בס עמוק. הוא השתדל
שיהיה רך ככל האפשר.
"אני מבינה", היא אמרה, שמרה עדיין על זקיפות גבה. מוטת
הכתפיים שלה השתמטה מבלי שים לב מעט קדימה, אולם מהר היא
התיישרה כלפי מסעד הכסא וכבר לא הייתה גחונה לעברו. פניה נותרו
קפואות. אסור שיבחין במפלה שחשה כעת.
"ובכן, שיהיה לך המשך יום נעים", אמרה והתרוממה על מנת לסמן לו
שהפגישה הסתיימה. קולה היה רשמי לפתע והרתיע אותו.
הוא התרומם ממקומו. "תודה, גם לך. להתראות ונשמור על קשר לגבי
התביעה הקרובה שלך".
הוא יצא את הדלת וסגר אחריו.
היא נעלה את הדלת היטב והתיישבה בכבדות במקומה. העט הנובע
והיוקרתי מצא את מקומו בתוך פיה, תוך שהיא נזהרת ששפתונה לא
יימרח עליו.
"חתיכת מניאק בנזונה...", אמרה לעצמה בקול. "אתה לא יודע
להעריך כשמשהו טוב נופל לך לידיים. אתה בטח מעדיף דוגמניות
בלונדיניות מטומטמות. זה הרי ברור שגברים מפחדים מנשים
חזקות".
היא הוציאה את העט מפיה והניחה אותו על השולחן. היא הסירה
מכפות רגליה את נעליה בעלות העקב הדק, הגבוה והבלתי אפשרי. הן
היו אדומות. היא הרימה את כפות רגליה והניחה אותן בפיסוק על
שולחנה.
"נו, מילא. אישה כמוני לא זקוקה לגברים. אני יכולה להסתדר יפה
מאוד בעצמי".
היא פתחה את המגרה האישית שלה במפתח. לצד מסמכים אישיים ומיכל
גז מדמיע שסחבה איתה לכל מקום, הייתה שם שקית נייר חומה. היא
פתחה אותה ושלפה מתוכה ויברטור 'רולס רוייס' סגול עם פנינים
לכל אורכו- שיא הטכנולוגיה העכשווית.
"אני יכולה בהחלט להסתפק בזה...", חייכה לעצמה.
היא הכניסה ידה אל בין רגליה, השילה את תחתוניה והפשילה חצאיתה
מעלה. היא עצמה עיניה ודמיינה את אפי נכנס בפרץ סערה פנימה,
מנשק אותה בתשוקה ומושיב אותה על השולחן שלה. הם מתחרמנים והיא
ממש קורעת ממנו את החליפה הזאת. לבסוף היא מרחיקה אותו ממנה,
מושיבה אותו על הכורסה הרחבה ומתיישבת עליו במכה אחת. היא
תופסת לו את הראש בעל התספורת הקצוצה בקפידה, שואפת לקרבה את
ריח האפטר שייב היוקרתי שלו ודוחפת את ראשו לעבר שדיה המוצקים
שימצוץ פטמותיה.
היא החלה לחוש ברעידות בתחתית גופה, היא נשכה שפתיה והרגישה את
גלי החום משתלחים בה בזה אחר זה, מגבירים את חוזקם ודחיפותם.
היא ממש התמכרה לאורגזמות שלה, שהיו חזקות כשהייתה עם עצמה
יותר מאשר עם כל גבר אחר. היא הרגישה רטיבות עצומה גואה בה
וברגע שהיא הרגישה שהיא עומדת לגמור, נשכה את שפתותיה בחוזקה,
עצרה את האנחות שאיימו להתפרץ ופלטה גניחה קלה הנשמעת כציוץ
זעיר. היא נשכבה לאחור, כשליאות פשתה בגופה בחמימות נעימה.
היא שלפה מתוכה את הוויברטור והחזירה לשקית.
לאחר מספר דקות, היא התרוממה, לבשה את התחתונים, נעלה את
נעליה, סידרה מחדש את שיערה והטיבה אותו על גולגולתה.
"עוד יום הסתיים...", אמרה לעצמה בעליצות.
אולי היום בערב היא תצא לפיק-אפ בר החדש והטרנדי בתל אביב.
"אל תדאג, אפי", אמרה לעצמה, "אתה עוד תכנס אצלי למיטה, אני
אזיין לך את הצורה כמו ששום אישה רכרוכית מאלו שהיית איתן לא
עשתה לך ואז אזרוק אותך מכל המדרגות שתי שניות אחרי. כלומר,
בתנאי שתהיה טוב דייך כך שלא אזרוק אותך באמצע...".

רוני פתחה את דלת חדר השינה שלה בסערה. הגבר שהיה איתה (היא לא
הצליחה לזכור איך קוראים לו. למעשה, היא לא הייתה בטוחה בכלל
שאמר לה), משך אותה למיטה הזוגית רחבת הידיים שהייתה ממורכזת
בדיוק באמצע החדר. הוא זרק אותה על המיטה ונשכב עליה. אט אט הם
התפשטו, כאילו למשוך את הזמן (או אולי היה זה האלכוהול בדמם
שגרם להם להיות תשושים קמעה).
"חכה שניה", אמרה לו והלכה לכבות את האור.
"מה את עושה?", שאל אותה בתמיהה.
"אממ... כואב לי קצת הראש מכל האלכוהול ששתיתי. האור מפריע
לעיניי"
"חבל", אמר לה, "הייתי רוצה לראות את הגוף היפה שלך".
היא צחקה. הוא בטח שיכור כלוט.
היא חזרה למיטה עירומה כביום היוולדה.
גם הוא כבר חיכה לה עירום, עם קונדום מולבש על איברו. הם
התגוששו ועד מהרה מצא עצמו בתוכה, מעליה.
"יותר חזק...", דחקה בו.
היא דחקה אותו עד גבול יכולתו. הוא לא היה מורגל בנשים שמקצרות
את המשחק המקדים ואוהבות חזק וכוחני כל כך. בדרך כלל הוא עשה
את זה לאט, לפחות בהתחלה, על מנת לנסות להגיע בזווית מסוימת
לחיכוך הדגדגן.
פתאום הפכה אותו והתיישבה עליו, טחנה באגן ירכיה הצר את ירכיו
כמו אבן רחיים המתחככת בחברתה.
היא הושיטה יד בהיסח הדעת אל בין רגליה ועיסתה את עצמה.
לאחר שגמרו, קמה מעליו.
היא לקחה נייר טואלט שהיה מצוי על השידה וניגבה את עצמה
מנוזליה. היא הייתה תשושה.
"לילה טוב", ברכה אותו והתהפכה לצדה.
"את הולכת לישון?"
"אז מה רצית? שארקוד?"
"את לא רוצה לדבר או משהו?", שאל בתמיהה.
"לא, אני מתה מעייפות, מאיפה זה בא לך?", הפנתה בחזרה ראשה
לעבר הקיר.
היא עצמה עיניה והרגישה את ידו לאחר מספר דקות מונחת על
מותנה.
"רוצה סיבוב שני?"
"לא, אין לי כוח".
הוא שתק קצת. "היה טוב, לא?"
"היה בסדר", פלטה כדי לצאת ידי חובה וגם כדי שיפסיק לשגע
אותה.
הוא השתהה כמה דקות ואז קם לחדר השירותים הצמוד לחדר. הוא סגר
אחריו את הדלת וראה בארון הטואלט שלה ובמדפים מוצרי קוסמטיקה
מסודרים בשורה כחיילים לפי הגודל ושם החברה. לידם היה אציטון,
כמה לאקים, דברי איפור, קרמים שונים ומשונים, גלולות, חפיסת
קונדומים, חבילת טמפונים ובקבוק מי חמצן. על וו התלייה נחו להם
זוג גרביונים מבריקים וחזיית פוש אפ מרופדת.
הוא הסיר את הקונדום בזהירות, קשר אותו ועטף בנייר טואלט. הוא
זרק לפח הקטן ליד השירותים. הוא רצה להתקלח, אבל לא ידע היכן
היא מטמינה את המגבות הנקיות שלה וממש לא התחשק לו להטריד שוב
את הביצ'ית הקרה הזאת.
הוא שטף את איברו במים ובסבון של הכיור ואז נזכר שהוא צריך
לנגב.
"כוס אמק, שתלך להזדיין", אמר וניגב את איברו הלח והשמוט במגבת
הידיים הלבנה.
הוא חזר לחדר. אם הוא לא היה כל כך עייף ומבושם מאלכוהול, הוא
היה עף הביתה מזמן. הוא נכנס למיטה, היא כבר הייתה מכוסה עד
הצוואר בשמיכה דקה, המאוורר פעל ביתר שאת באיטיות מעליו.
הוא שמע את נשימותיה הכבדות, הסתובב עם ראשו לצד השני ונרדם.

קרני אור דקיקות צבעו את פניה של רוני מבעד לחלון רחב הידיים
בחדר השינה שלה. היא התמתחה והרגישה שידה נתקעת בגוף כלשהו.
לרגע אחד נבהלה כשראתה גבר זר במיטתה, אולם אט אט זיכרונות ליל
אמש הכו בה. היא שפשפה עיניה וראתה את עיפרון העיניים שלה מרוח
על גב ידה.
"אלוהים אדירים! שכחתי לקום לפניו! למה השעון לא צלצל? נראה לי
שכלל לא כיוונתי אותו. לא נורא, העיקר שקמתי עכשיו ושהוא לא
התעורר".
השעה בשעון הראתה שמונה ורבע בבוקר שבת.
היא התרוממה בכבדות, לקחה את המגבת שלה מהקולב ושלפה תחתוני
מיקרופייבר מלטפים ממגרת התחתונים שלה. היא הלכה למראה ונחרדה
מהמבט העייף על עיניה, השיער המרוט והאיפור המרוח. טוב שהוא לא
ראה אותה ככה...
היא ממש הזדעזעה מעצמה. רוני הלכה לשירותים, צחצחה שיניה
והטילה מימיה לשירותים. בטקס קבוע כמדי יום ביומו, הלכה שנית
למראה ונשקלה על המשקל שלצדה.
62.4 קילו! איך לעזאזל היא עלתה כמעט חצי קילו!? מתי!? הרי
אתמול היא לא אכלה יותר מידי: הסלט הרגיל של הצהרים (היא אפילו
לא התפתתה לרוטב אלף האיים ולחתיכות הבאגט שמגיעות איתו
מהקייטרינג), פרוסת לחם קל מרוח בקוטג' חצי אחוז ומלפפון (מאמן
הכושר שלה אמר שהיא זקוקה לפחמימות לפני ריצת הערב שלה).
היא הייתה עייפה כהוגן. לפתע, בטנה המקרקרת הזכירה לה שהיא כן
צריכה לאכול משהו. היא עמדה לצעוד עירומה למטבח, אולם נזכרה
שעתה בוקר ומה-שמו עשוי לקום בכל רגע. היא ניגשה לקולב, שלתה
מעליו את חלוק המשי האיכותי והאדום שלה וחבשה אותו סביב גופה.
על גבה נרקם דרקון בתכלת וירוק. בכל פעם שנעה, בד המשי ליווה
אותה כעור שני והיה נדמה כאילו הדרקון רוקד על עורה, חלק
ממנה.

בכפות רגליים יחפות ודואבות נכנסה למטבח. היא חיממה מים והכינה
נס קפה עם חלב דל שומן וסוכרזית אחת. בינתיים היא פתחה את
המקרר לראות מה יש לאכול. בכל המקרר עמד מיותם יוגורט אפס אחוז
שומן בטעם תותים. זה לא יספיק לה והיא כל כך רעבה. היא שכחה
לערוך קניות בגלל ההיערכות שלה לקראת החלפת צוות עורכי הדין
שלה.
היא פתחה את המקפיא, מקווה למצוא שם משהו כמוצא אחרון. במקפיא
נחה לה קופסה שכוחה של פיצה שהזמינה לפני שבוע עם שתי חברותיה
בערב בנות. בקופסה שכבו להן ארבע פיסות פיצה עם זיתים. בצעד
מטורף היא דחפה אותן למיקרוגל ואז טרפה את הפיסות החומות
נוטפות הגבינה. הבטן שלה קרקרה והיא לא יכלה לשלוט בעצמה
ובקושי הבחינה בטעם המזון שהוחדר בבולמוס לבטנה.
כשסיימה את ארוחת השחיתות שלה, היא נשענה לאחור על משענת העץ
המהגוני וכפות ידיה נתלו על בטנה התפוחה. כשהרגישה זאת בניצוץ
של שפיות, קלטה מה גודל החטא שבצעה בזה הרגע.
"אלוהים אדירים!", קראה ומיד הטיחה את הספל בכיור עד שכמעט
נשבר ורצה לחדר השירותים.

היא כרעה על הרצפה, ידה השמאלית תלויה על מושב האסלה והיא
הביטה לתוך המים שצפו להם באסלה באדישות. כל כך הרבה זמן היא
לא עשתה את זה. תמיד היא שמרה על עצמה כל כך. היא קיוותה
שתזכור איך. היא דחפה אצבע לפה, אולם היא רק הביעה את רפלקס
הקאת האצבע מגרונה. היא נטלה נשימה עמוקה לגרונה, התרכזה במים
וידעה שאם לא עכשיו, אז אימתי? כל שיכלה לראות בעיני רוחה היה
את השומן שולח את גרורותיו השטניות אל כל האזורים הבעייתיים
בגופה.
רוני דחפה שוב אצבע ואז שתיים עמוק לגרונה, עד שחשה בזה עולה
מעלה. היא הקיאה פנימה והרגישה גועל איום, אך פחות ממה שחשה
קודם לכן כשאכלה והתפתתה כסכלה.
היא הקיאה שוב ושוב עד שגופה הרוטט חדל מלהקיא זרמים צהובים
והוציא רק זרמי נוזל דקיקים של נוזל עכור. ריח הקיא שלה הגעיל
אותה וגם הטעם בפה. היא ידעה שלו היה עוד מה להקיא, כבר הייתה
עושה זאת. היא הביטה בסיפוק בגושי האוכל שטרם עוכלו וידעה
שצלחה במשימתה.
היא הרגישה חלשה, כל כך חלשה...
איכשהו התרוממה כשידה השניה תומכת בניאגרה. היא נשענה על הכיור
והבחינה לחרדתה שהחלוק שלה הוכתם בדשו. היא הייתה צריכה להסיר
אותו טרם ההקאה, אבל ידעה שהייתה כה נסערת עד כי שכחה מזה. לא
נורא, יש כביסה- ניחמה עצמה.
היא הסירה את החלוק שצנח על הרצפה, והסיטה אותו הצדה מדרכה
בהבעת סלידה. רוני צחצחה שיניה ושטפה פנים ופתאום הרגישה את
ההרגשה ההיא ששכחה ולפתע התגעגעה אליה כל כך- תחושת אופוריה
מטורפת, כאילו היא מסוממת. היא הרגישה הכי נהדר בעולם, קדושה
כמעט.
היא גררה את רגליה לחדר השינה, הפעם לא היה אכפת לה
שאיך-קוראים-לו יתעורר ונעמדה מול המשקל.
62.1 קילו. יופי! היא הביטה בעצמה במראה ושמחה לראות את
הירכיים הצרות שלה, את עצמות האגן הבולטות ואת צלעות בית החזה
שלה. זה היה מאוד סקסי בעיניה לראות את העור הצעיר מתוח
ברעננות על עצמותיה. היא התכופפה בפרופיל מול המראה וראתה קפל
שומן קטן בבטן. היא צבטה אותו והרגישה קצת חרא. היא התיישרה
וצבטה את המותניים.
"גועל נפש...", מלמלה.
אני חייבת להמשיך במסלול הנכון כדי להוריד את כל דליי השומן
האלו! אני חייבת להגיע ל- 55 קילו והכל יהיה בסדר, חשבה.
משום מה הרגשת הריחוף שחשה טרם לכן לאחר שהקיאה, התמוססה לאיטה
לתחושת שנאה עצמית מחודשת.

היא הלכה שוב למקלחת וכל מה שהיא רצתה זה לשכב קצת לנוח.
היא סגרה אחריה את הדלת ונכנסה לאמבטיה. אחרי שהביטה בו ישן שם
על המיטה ומגיר ריר על הכרית, לא הבינה מה בכלל היא עשתה אמש
עם היצור הזה.
התפשטה בתוכה כשאש בשדה קוצים תחושת גועל בכל גופה. מהר, שטפה
עצמה במים חמים וקרצפה את כל עורה בליפה מעורבת בסבון עד שכל
עורה העלה קצף ריחני ועורה נהיה סמוק משפשופים וחום. היא ניסתה
למחות כל זכר ורמז לריח של ההקאה ושל היצור ההוא. היא החדירה
שתי אצבעות עמוסות בסבון לתוכה, כאילו כדי למחות את זכר
הזרעונים שהתנחלו שם, אך למעשה הם כמובן רק יכלו לפנטז לשהות
במנהרתה החמימה.
היא יצאה מהאמבטיה וספגה את המים במגבת המלטפת. היא יכלה
להרגיש את הנקבוביות שלה נפתחות לעולם. היא לבשה את התחתונים
ואז ניקתה את פניה ואת שאריות האיפור. לאחר מכן מרחה קרם לחות
על עור פניה וצווארה. אישה בגילה צריכה להקפיד לשמור על עורה.
הרי ידוע לכל שעור האישה הוא הנכס החשוב ביותר עבורה.
היא הוציאה את כלי האיפור שלה ובזה אחר זה כבטקס קבוע, מרחה על
עורה שכבת מייק אפ, אייליינר סביב העין, עיגלה הריסים ומשחה
אותם ברימל, צללית חומה, סומק קל על עצמות לחייה, שפתון בגוון
טבעי ומעל הכל קונסילר כדי לקבע את האיפור.
היא חייכה לעצמה בסיפוק, כעת היא יצרה את המראה הטבעי
המושלם...
היא לבשה מעל עצמה גופיה ונכנסה למיטה וניסתה לנמנם.
יצור או לא, אישה חייבת לשמור על המוניטין שלה ואין לה כל חשק
שיראה את כל פגמיה ויספר לכל העולם.
היא התכסתה בשמיכה הדקה, שמעה את המאוורר מזמזם מעליה, העיפה
מבט בבחור הנם בשלווה לצדה ובהתה בתקרה.
היא תהתה איך זה יכול להיות שאישה מצליחה, יפה וחכמה כמוה
מרגישה כל כך בודדה וכל כך ריקה ואיך זה שאישה כמוה עם חיים
כמו שלה לא מצליחה להיות מאושרת...