הגשם לא הפסיק לאורך כל סוף השבוע. התחזק ונחלש אך לא פסק.
לעיתים נראה היה כאילו האדמה רוותה ממנו ואינה יכולה עוד
לשאתו, אך הוא מיאן להתחשב. גם הרוח השתובבה באותם ימים, כנער
הגדל במשטר קפדני ומנצל רגע של שחרור מהמשמעת החמורה ופורק כל
עול. גם מראה העצים המתכופפים והנשברים לא השביע את תאבונה של
הרוח באותו הסופ"ש. היא בשלה והגשם בשלו ועמוד החשמל הניצב
בגאון בפתח ביתי, גם הוא בשלו, עומד עיקש כמתריס בפני שני
הנערים הפוחזים: "לא תוכלו לי!"
"מה נשמע?" לימור התקשרה אלי מעט אחרי חמש אחר הצהרים.
"חרא-גיל", עניתי.
"מה עושה?" השעמום שחוותה באותו היום ניכר היטב בקולה
"רוקד ערום בגשם. רוצה להצטרף?"
"נשמע מפתה", השיבה נבוכה מעט, "אבל אני חושבת שאשאר מתחת
לפוך".
"נחמד לך", השבתי, "אני בטוח שגם הפוך נהנה להיות מעלייך".
"תירגע!"
לימור. מורגלת כבר בהערות שכאלה ממני, ספק משועשעת מהן, ספק
מהפלרטוט העיקש המבצבץ מאחוריהן. לעיתים אהבתי אותה, לרוב
נהניתי מחברותה ותו לא. ספק נאה, אך היה ספק.
"בא לך לצאת לשתות משהו הערב?" ניסיתי את מזלי המתעתע
"בגשם הזה?"
"את עשויה מסוכר?" הטחתי בה את הטיעון הנדוש והתרגזתי על עצמי
שאין לי משהו חכם יותר להציע
"כן!" החלטיות משועשעת בקולה
"נו טוב".
שתיקה. דמיינתי את המבט המשועמם/נואש בעיניה, כאילו צועקת עלי:
"תבדר אותי!" אך באותו היום בחרתי לסרב לתחינתה האילמת.
"טוב, אז... נדבר", היא שברה לבסוף את השתיקה
"יש צפי", השבתי והנחתי מיואש את השפופרת.

קול הברד שהחל נוחת בעוצמה על התריסים הישנים, הזכיר לי את רעש
האבנים שהושלחו על העמדה שלי בעזה, בקיץ ההוא לפני כמה שנים.
עמדתי מבוהל שניות ארוכות ואחר דיווחתי בקשר שזורקים עלי
אבנים. חזרתי על הדיווח בקול יותר ויותר צווחני, לא מבין למה
בצד השני של הקשר צוחקים. כשהרמתי סוף סוף את עיניי וראיתי את
בן עומד מטרים ספורים מהעמדה וזורק עלי תפוחים רקובים בצחוק
פרוע, התעשתי מהר, דרכתי את הרובה ויצאתי לכיוונו בריצה. לא
יריתי. הייתי צריך לירות בו כשזיהיתי אותו זורק את התפוחים.
עכשיו כבר היה מאוחר מידי.

לימור ידידה טובה. מהסוג שאדם אינו זוכה ברבות כמותן. קשר
יציב, איתן, חזק, מתמשך. מסוג הקשרים שמפתה מאוד להפוך אותם
ליותר מידידות, אך מאותה הסיבה גם מפחיד. עוד לא יצאתי עם
מישהי יותר מחודשים ספורים. עם לימור אני בקשר כבר ארבע שנים.
ספק אם היינו מחזיקים כל כך הרבה זמן כזוג. אלא אם כן היינו
בוחרים להיכנע. לותר על ריגושים ואהבה גדולה בשביל יציבות.
להתעורר כל בוקר בלי ניצוץ בעיניים, אבל עם סוג של שלווה, כזאת
שרק קשר יציב ומתמשך יכול לספק. שלווה מהסוג שיש לזוגות
הנשואים כבר חצי מאה, ונוכחותם של בן/בת הזוג לידם במיטה היא
דבר מובן מאליו, אפילו יותר מנוכחותה של הכרית או השמיכה.
"אני צריכה פרפרים בבטן", אמרה לי פעם מישהי שיצאתי איתה.
"אני צריך בשר ותפוחי-אדמה בבטן", עניתי לה.
"ציניקן מחורבן", הטיחה בי
"ילדה מטומטמת", רציתי לענות לה, אך התאפקתי.

לילה. הגשם נטש את הרחוב שלי וטיפס במעלה הכרמל לכיוון
האוניברסיטה. החלפתי את הטרנינג הבלוי שלבשתי בבית בטרנינג חדש
יותר ויצאתי אל הרחוב להתמסטל מריח הגשם באוויר. העצים,
המותשים משעות ארוכות של מאבק ברוח בלתי פוסקת, הביטו בי
בחיבה. "גם אתה אוהב את הריח הזה?" כאילו שאלו אותי.
"אין לך ירוק שהוא ירוק יותר מזה של עלים אחרי הגשם", אמר לי
פעם חבר.
"אתה לא מסוגל לנסח משפט אחד נורמלי?" לעגתי לו. בדיעבד אני
חושב, שאי אפשר היה לנסח את זה נכון יותר.
"ירוק", ענה לי, "זה לא צבע. זה מהות"
"אתה הולך ונהייה תמהוני מיום ליום", השבתי, "בסוף יאשפזו
אותך".
Famous last words. באמת אישפזו אותו לפני כמה חודשים, אחרי
שחתך את הורידים בידו השמאלית ורשם בדמו את המילים "אלוהים
שומר על ילדי הגן", על המראות בשירותים של הפאב בו עבד כברמן.
צעירה שיכורה שנכנסה בטעות (או שלא) לשירותי הגברים, ראתה אותו
והתעלפה. החבר שלה, שבמקרה היה אני, נכנס אחרי רבע שעה לחפש
אותה ומצא את שניהם מוטלים על הרצפה, מתבוססים בדם.
"חשבתי שהוא תקף אותך וזה הדם שלך בכל מקום", סיפרתי לה, קצת
בהיסטריה, אחרי שהתעוררה.
כמה ימים אחרי זה היא עזבה אותי. אבל האמת שכבר היינו בדעיכה
לפני זה, אז אני לא חושב שיש קשר.

"איזה יופי ניקו לי את האוטו", אמרתי לדפנה, השכנה מהקומה
העליונה, שהגיעה הבייתה וראתה אותי בוהה בשמיים. "אני תמיד
מחכה לגשם שישטוף לי את האוטו. הוא עושה עבודה מצויינת,
ובחינם"
דפנה חייכה. בלונדינית מהממת, שהשתחררה לפני כמה ימים מהצבא.
החבר שלה נהרג בתאונת אימונים בצבא ומאז היא די מתבודדת.
"איפה את מבלה בשעות כאלה?" ניסיתי בכוח להשאיר אותה שם עוד
כמה דקות
"מה אתה אבא שלי?" שאלה, חצי בחיוך
"לא", מיהרתי להגיב, "סתם סקרן". לא ממש עניין אותי איפה היא
הייתה, אבל רציתי להמשיך לבהות בפנים המושלמות שלה.
"הייתי אצל חברה", השיבה, "מה אתה עושה בחוץ בשעות כאלה?"
"חשתי בטלפתיה שתהיי פה, אז יצאתי לפגוש אותך"
"חמוד", חייכה אלי ופסעה לכיוון חדר המדרגות
"אפשר להזמין אותך לקפה?" תהיתי על פרץ התעוזה שלי, בעודי
שואל
היא התבוננה בי רגע במבט מופתע. העיפה מבט בשעונה, אחר הינהנה
קלות וסימנה בידה לכיוון הדלת שלי.

הגשם התחדש כשהגשתי לה את ספל הקפה.
"תודה", אמרה, התענגה לרגע על ריח הקפה שעשה דרכו אל נחיריה
ואז לגמה.
"טעים?" שאלתי בתחינה
"מעולה", חייכה אלי
עייניה הירוקות היישרו אלי את מבטן. היופי בהתגלמותו. הייתי
מוכן להעביר את שארית ימיי בבהייה בעיניים הללו. יכולתי לשמוע
את אלוהים מתפאר באוזני המלאכים, "תראו מה יצרתי. נכון שהיא
מדהימה?"

דיברנו. על הצבא, על חיפה, על ההורים שלה, על השכנים, על האוטו
שלי, על החבר המנוח שלה, על החברים המנוחים שלי. בהדרגה היא
התקרבה אלי, או שאני התקרבתי אליה. אינני בטוח, הייתי שקוע
בשיחה. הגשם לא הפסיק לרדת ברקע, גם כאשר שלחתי יד מלטפת
לשערה.
"כבר שלוש שנים אני גר כאן", אמרתי לה, "וכבר שלוש שנים אני
מתמוגג מכל הזדמנות שיש לי לראות אותך".

בשלב מסויים פקחתי את עיניי. אינני יודע כמה זמן ישנתי. דפנה
ישנה כשראה על ברכי. אני נרדמתי בישיבה. השעון על ידי לימד
אותי כי השעה כבר עשר בבוקר. אני זוכר שבארבע לפנות בוקר, עוד
דיברנו. לא רציתי להעיר אותה, אך שלפוחית השתן לחצה, אז הנחתי
ידי על ראשה וסירקתי את שערה מאוזניה.
"דפנה. דפנוש. בוקר טוב"
היא הסתובבה לעברי וחייכה, "מה השעה?"
"כבר עשר"
"והשארתי את הפלאפון בבית. ההורים שלי בטח כבר הזמינו משטרה"
"אז אולי כדאי שתעלי הבייתה ותרגיעי אותם"
"רעיון טוב", אמרה וקמה. גם אחרי שעות ספורות של שינה, מקופלת
על הספה הלא ממש נוחה שלי, עם קמטי שינה  על לחיה ושער פרוע,
היא הייתה מהממת.
"נורא נהנתי", אמרה לפני שיצאה
"גם אני", השבתי, "את מוזמנת מתי שתרצי"
"אני אבוא", אמרה, קרצה, ויצאה.