[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דרור לוי
/
סיפור קצר

"מוזר שאני נמצא כאן עכשיו, לזמן קצר עם המנודים"
(מתוך לימסארס)


(א)
"בתורכית בעוד שעה ורבע?"
זהו ג'ון מעברו השני של הקו.
"גם מוריס בא, אתה יודע, הוא לא מסרב לאוכל"
"מאה אחוז. אני יוצא עוד חמש דקות, אפגוש אתכם אחר כך.
אגב, יש חדשות לגבי העבודה?"
"שום דבר, ממש כלום"
"נדבר על זה במסעדה"
"Cheers"

אני משליך את האלחוטי על ספת הטלוויזיה ומתכונן לצאת. בשעה
שהמפתח מסתובב בחור המנעול אני נזכר בסיפור שסיפר לי ג'ון על
הוריו, כיצד הגיעו על סיפון אוניה בשנות הששים, מותשים ונרגשים
אחרי מסע ימי ארוך, כל הדרך מדרום מזרח תורכיה. מעולם לא חזרו
למולדתם הישנה, ועד היום אינם מדברים אנגלית. ג'ון עצמו מתקשה
למצוא כאן עבודה כמהנדס. לרוב אינו מתלונן, הוא מחפש סיבות
אובייקטיביות שיסבירו את חוסר ההצלחה המתסכל. אך מדי פעם מעטה
ההשלמה נסדק ואז הוא מספר על ראיונות בהם התמקדו בשם משפחתו
המוזר יותר משחקרו על כישוריו המקצועיים. השאפתנות והמרירות
המריצו אותו לעשות קריירה מזהירה בניכר, בשבע שנות נדודים
שלקחו אותו מסין ועד אירופה. לפני שנה שב. סיבוב שני.

צעדיי איטיים במורד הרחוב הראשי. שעת בוקר מאוחרת. אני מתלבט
האם להיכנס לסוכנות הנסיעות ולהזמין כרטיס טיסה. מזמן לא
ביקרתי בארץ. מצד שני, שלושים שעות באוויר לא הולכות ברגל...
חולף על פני הסוכנות ואיני נכנס, אומר לעצמי שאולי מאוחר יותר.
באותה הזדמנות אוכל לשאול את בעל הסוכנות ההודי שאלה מטרידה
המלווה אותי מימי הילדות הרחוקים - האם ניתן להתחמק מן המוות
אם עולים על מטוס הטס לאורך קו המשווה ואינו נוחת לעולם? הבעיה
העיקרית תהיה להתגבר על קו האורך שמעברו האחד דוחף אותך היום
שכמעט תם אל בין זרועות יום חדש בקפיצה בלתי נתפסת של עשרים
ושלוש שעות, מוחק בלי להניד עפעף עמל סיזיפי של יממה שלמה.
בחלפי על פני חלון ראווה מזדמן אני מצדד מבט וכמעט מועד ארצה.


הדרך אל המספרה אינה ארוכה; שיערי, גם הוא אינו ארוך עדיין.
ואף על פי כן אני בדרכי לשם, שקוע במחשבות עקרות. אני יורד
לכביש והולך נגד התנועה, בועט בדרכי באחת מאבני השפה. מאז שאני
זוכר את עצמי אני נוהג לבקש תספורת קומפלט, פעם בחודש, על כל
הראש. יתכן שיכולתי לפרק את הפעולה הזו, על פי ניסיון חיי
בלתי-ניתנת-לחלוקה, למרכיביה, למימדי הזמן והמרחב היסודיים
שלה. נאמר, כל חודש תיקון פאות וגבולות, פעם בחודשיים קיצור
מלפנים ומהצדדים, אולי פעם בשנה זקנקן סקסי לקראת האביב...

חוט מחשבתי, נחש חמקמק ובלתי נראה, נקטע בהגיעי אל הפתח. מעליי
שלט - "Paul's Hair Port".

(ב)
אדם יושב בין הצללים וקורא עיתון ישן.

משקפי קריאה שמוטים על חוטמו והוא מרים את עיניו הכהות עם
כניסתי. לעולם איני משתהה למעלה מן הנדרש כשמבטי נח עליו.
מתיישר בכיסאו במתינות ונעמד, הוא מושיט את ידו הימנית ומחייך
חיוך דק. זהו השלב בשרשרת האירועים בו עולה בי תדיר התחושה
המחמיאה כי אני בוודאי אחד הלקוחות הנבחרים של פול. כבתחושות
נעימות אחרות, שזור גם בזו סיב של ספק מכרסם. אמנותו של כל ספר
מקצועי היא ביכולת להעניק, אפילו ללקוח מזדמן, את ההרגשה שהוא
מהמשובחים שבבאי חנותו, אם לא הנפלא והמרתק מכולם.

חילופי הברכות מתבצעים מוכנית בעודי מתקדם אל עבר הכיור בקצה
המרוחק. כאן מוצלל עוד יותר.

לאט, אני מסיר את משקפיי.

(ג)
איני מצפה בכליון עיניים לחפיפה הממשמשת ובאה. סימה, שולית
ספרים שהייתה חופפת לי בימי תל-אביב הרחוקים, הייתה הדבר
האמיתי... מכוונת עבורי את המים לטמפרטורה המדויקת, מקפלת את
אוזניי ברוך שלא יחדרו אליהן מים, והעיסוי, אח העיסוי הנהדר של
עור הקרקפת שרק סימה ידעה לתת. כמעט מיותר לציין, שהייתה חופפת
לפחות פעמיים ברצף, "רק כדי לוודא" כדבריה, באותה יסודיות
נואשת, חסרת פשרות, שרק רווקות בגילה מספקות בסלחנות שכזו.
יתכן שגם בשביל סימה הייתי לקוח נבחר, מעולם לא שאלתי אותה.

פול מסיים חפיפה זריזה ונמרצת ומפנה אותי אל הכורסה. אם סימה,
המתפוגגת כעת בדמיוני כבועת סבון, הייתה אלופת החופפות, הרי
פול ראוי לתואר "מלך הספרים". גבר נאה על פי כל קנה מידה,
קומתו ממוצעת וכתפיו רחבות. תמיד לבוש שחורים, מכנסי בד
מחויטים וחולצת גולף בגזרה הנדמית לי כאופנתית, ועדיין מצליח
לשמור על רישול קל בהופעתו, שאיני מסוגל להצביע על מקורו
המדויק. אולי עממיות.

שאון טפיחת הבד הנפרש בתנועה חדה מאחורי גבי מסמן לי כי עת
לשבת. אין לך תענוג גדול מספר קבוע בעל יד אמונה, שאינך נאלץ
לשנות באוזניו מדי ביקור את המפרט הטכני של התספורת. ובאמת, מה
כבר כל כך קשה לזכור? עם השנים נשתרשה בי האמונה כי זכרונם
הבוגדני של ספרים מעיד על חוסר עניין במלאכתם, ליתר דיוק בזולת
המפקיד את ראשו בידיהם. ודווקא כאן, האיר לי המזל את פניו
וזימן לי את פול, שכל הסימנים מעידים עד כמה הוא אוהב את
המקצוע, נהנה לעבוד עם המספריים וכל השאר.

לא נותר אלא להתיישב נינוח על הכורסה הרכה, להניח לו לעטוף
אותי סביב באריג הספרים הכהה, ולפתוח ללא אומר ודברים במלאכתו.


פול עומד לקצר לי את השיער.

(ד)
שקט משתרר בעודו מרוכז בגילוח ראשוני. המכונה החשמלית מזמזמת,
מזכירה לי כיצד הגעתי לכאן בפעם הראשונה. נחתתי לתוך ינואר
קיצי כשלראשי בלורית מקורזלת שצמחה באין מפריע במהלך טיול
במזרח הרחוק. השבועות הראשונים של המסלול האקדמי היו מאיימים,
בלתי נוחים. הרעמה, העגיל והמבטא המחוספס לא הוסיפו לביטחוני
העצמי בסביבה היומרנית והמחויטת. מהר משציפיתי, נאלצתי לחפש
מספרה בעיר זרה. לא לקחתי זאת בחשבון כשנסעתי, אבל איך אפשר
לתכנן הכול, לעזאזל.

צהריים בהיר אחד מצאתי את עצמי במספרה אקראית במרכז המסחרי של
השכונה, קפוץ ורועד תחת ידיה המזיעות של בחורה בעלת שדיים
גדולים. אולי משום מעלה זו שלה נתפתיתי לה מלכתחילה, איני
מצליח להיזכר. בעלת השדיים, מצידה, לעסה מסטיק בקול גדול,
והשתמשה במכונה הרבה למעלה מן המקובל. כבר בדקות הראשונות
הבנתי שנקלעתי לצרה, וזיעה קרה החלה מבצבצת על מצחי, אך לעצור
את האבן המתגלגלת במורד ההר לא אזרתי אומץ. כל חיי הייתי איטי
והססן במצבים שכאלה. מול פעולה חצופה וחובבנית העתידה לגרום לי
מבוכה ועוגמת נפש אני מתמלא חששות, פותח במשא ומתן מתיש עם
עצמי, ועד שאני מוצא את המלים הנכונות, את הטון המתאים וזרזיף
נחישות שיטיס אותם יחדיו כאבק שריפה במעלה הגרון ודרך מיתרי
הקול, פוטנציאל הנזק הגולמי היה כבר למציאות מרה. לא יצאה
מחצית השעה ולא נותר שום ספק. זו הייתה תספורת רעה, רעה
במיוחד.

כתפיי נרעדות קמעה מתוך הזיכרון הצף לו אל פני השטח, ופול נרתע
מפני התזוזה הפתאומית של ראשי. כל מקצוע והסיכונים שלו, אבל
אצלו זה לא יכול היה לקרות. הוא הוכיח זאת למן היום הראשון
להיכרותנו.

בשיער חבול סחבתי את עצמי לאורך הרחוב הראשי באותו יום קיץ
רחוק ולוהט, משתדל להצטמצם כל אימת שעובר אורח שיגר לעברי מבט
אקראי. דומה היה אז בעיניי כי כל יושבי המשרדים והחנויות יצאו
אל הרחוב ללא צורך. חפוי ראש ונכלם, נכנסתי מהוסס אל מספרה
שנקרתה בדרכי, וכילד החוזר לביתו ופורץ בבכי למגעה המלטף של
האם על בלוריתו, פתחתי וסיפרתי לאדם בשחור שקיבל את פניי על
תלאות אותו היום.

פול אמר רק: "שמי פול. And don't worry, I'll fix you in no
time". אחר תלה מבט משתומם בראשי, והוסיף בשקט, מנסה לכבוש חצי
חיוך, "באמת עבודה לא משהו".

שמא הייתה זו אמונתי התמימה כי הברק אינו פוגע באותו המקום
פעמיים; ואולי תחושה שרע מזה כבר לא יכול להיות. אפשר אף,
ביטוי לאחוות גברים עתיקת יומין. כך או כך, הפקדתי עצמי בשנית
בידיו של ספר לא מוכר. והלה, כאומן הרכון על תיקון מכונה מוכרת
היטב, השתתק ופתח במלאכתו. לא יצאו עשרים דקות וכבר נמצאתי
פוסע ברחוב שטוף השמש, בכיוון הנגדי, אל ביתי. לבי עלץ, רווח
לי. מצב רוחי השתפר עם כל צעד נוסף. ידיעה ברורה אפפה אותי,
ונמצאו לה תימוכין בחלון ראווה מזדמן: חזרתי להיות חבר במשפחת
האדם.

חדוות הגילוי הרגעית על קיומו של בעל מקצוע במטחווי גשת ושלוות
הנפש שבאה בעקבותיה התחלפו עד מהרה בשקשוק הגלגלים המונוטוני,
מטשטש החושים של השגרה. מחשבה זו האחרונה נמסכת עתה, גבולותיה
נמוגים לאטם, בתוך הלאות הנעימה הפוקדת את גופי, כתמיד, בשלב
האמצעי של טקס הגז. פול מרחף סביב ראשי כהילה שחורה, חסרת צורה
מוגדרת, מקרקש במספריים הקרירים למגע במרווחים לא קבועים, מתיז
תלתל או קווצת שיער סוררים העומדים בדרכו, ופניו מפיקות ריכוז
וכוונה גדולה. (למען האמת, איני יכול לראות את פניו בבירור
בשעת עבודתו, מכיוון שעליי להסיר את משקפיי עוד בטרם תחל
החפיפה. זהו חוש האחריות המקצועית שלי המונע ממני להשמיט מן
הסיפור פרטים שבדיעבד עשויה להיות להם משמעות, אפילו אין בלבי
בטחון גמור כי הדברים כהווייתם הם הם המובאים בפניכם, ולא פרי
דמיוני.)

בביקוריי הבאים נחשף בפניי גם טפח מעברו של האיש. בוקר אחד
שאלני, שלא כמנהגו השתקני, למוצאי. עניתי ביובש למוד ניסיון כי
אני יהודי, יהודי מישראל, והוא מצידו הביע סקרנות אך סירב
להשיב לי כגמולי והתעקש שלא לחשוף את מוצאו שלו. מאוחר יותר,
אולי בהשפעת התנועות הגליות של המברשת המוקצפת שהשרו אשליה של
רוגע בחדר, נתרצה וסיפר כי הגיע מעיראק במהלך מלחמת המפרץ
הראשונה, והוסיף: " חששתי לספר לך, הנחתי שתראה בי אדם שאינו
יכול להיות ידיד". מיד טענתי, ומתוך שכנוע עצמי, שאשפוט כל אדם
על פי מעשיו ודעותיו, בוודאי לא על פי השתייכותו הלאומית.
הסתבר כי הקדמתי תרופה למכה שמעולם לא חישבה לנחות עליי. פול
הוא בן הכת האשורית, קבוצה נוצרית קטנה שמרכזה בעיראק והייתה
למיעוט נרדף הנלחץ בין עריץ צמא דם לבין פלגים ועממים שונים.
הסיפור על הצדדים הניצים ביניהם ללא הרף על אותה חלקת אדמה
מדברית, רווית היסטוריה ומשקעי עבר הזכיר לי את המקום שאני
קורא לו "הארץ".  

עם הזמן נבטה בי הידיעה, חסרת צורה וטורדת, כי פול הוא "פליט".
חרף סקרנותי שאינה יודעת שובע, מעולם לא נידב ולו גרגר מידע על
הדרך בה הגיע מעיר השדה הקטנה במרכז עיראק, עם אשתו וילדיו, אל
חופי היבשת הנכספת. אף לא הסגיר פרטים אודות ההתאקלמות במדינה
החדשה. חרוזי סיפוריו, המועטים ממילא, הושחלו ונעו בקפידה על
ציר המחבר שני מישורי זמן ותודעה. חייו הקשים מנשוא במולדת
הישנה, חיים אפופי ניחוח קפה שחור, אבק מדבר גס והישרדות מזרח
תיכונית; וההווה הקיים, הרגע הזה החולף. על הרצף המחבר את שעבר
אל שעתיד נותרו חללים שחורים נרחבים, כשמיכות שהטיל מישהו דרך
אגב, אך מבלי שהייתה לו כל ברירה אחרת, על דמויות דמומות.

למדתי שעסק במשלחי יד מגוונים - בצעירותו עבד בנגריה ואז פתח
אחת משלו שנסגרה כעבור חודשים עקב סכסוך מקומי אלים; אחר כך
הקים משתלה, לסירוגין עבד כסבל ובשנה האחרונה במולדת הישנה
ניסה מסעדה עם שותף. את כל כספו הפסיד, וגם של אחרים. בשנים
קשות במיוחד לא השתכר אלא מעבודות מזדמנות שנמצאו לו. פעם
התוודה: "אתה יודע, כל העבודות האלו שהיו לי בחיים, אף פעם לא
הרגשתי אתן טוב, כל היום הייתי מחכה שהזמן יעבור, ותמיד מצאתי
את עצמי חוזר, כמו כלב, אל המקצוע שלי. אני ספר, ולעולם לא
אצליח לברוח מזה".

חיתוך דיבורו באנגלית מזכיר לי לפעמים טפטוף מדברי שאינו נספג
בקרקע, ויוצא לדרכו הארוכה על פני השטח.

נדמה לי שפול מהמהם משהו, ואני ניעור מן הנמנום שאחז בי לרגע,
מאמץ את עיניי להביט בדמות הנשקפת ממול - אני סומך עליו
בעיניים עצומות, אך יש ומתעורר הדחף לוודא שהוא עושה את מלאכתו
נאמנה. ללא משקפיי איני מבחין בפרטי הקווים התוחמים, רק דמות
מטושטשת ישובה ודמות שחרחרה עומדת זקופה לצדה, נעה אנה ואנה.
לקוח וספר שדבר אינו מאגדם, להוציא מפגש אינטרסים בן עשר דקות
המתרחש במחזוריות של אחת לחודש, כקריעת דף מלוח שנה.

(ה)
אינני יודע אם יש לו חברים כלשהם, כאן או במקום אחר. אמנם, הוא
נוהג להזכיר "קהילה" שהוא משתייך אליה, אבל הטון המשועמם מסגיר
מבלי משים אמת אפרורית. השהות במחיצתו מעוררת בי תדיר מועקה
קלה, כמעט סמויה, כמו התחושה האופפת אותנו עם רדת הלילה בביתו
של מכר רחוק, שהתגלגלנו אליו כך פתאום מכוח מזל או גורל עיוור.


כשלעצמי רכשתי לי כאן ידידים מעטים, כמו מוריס וג'ון, האמורים
לחכות לי בפינה בעוד זמן קצר. מוריס הוא דור שני למהגרים
איטלקים. "דוקטור מאוריציו אלסנדרו ברנולטי", הוא מזכיר בגאווה
לכל מי ששוכח, אולי גם לעצמו. בעיצומה של קריירה מזהירה במחקר
רפואי נשבר בו משהו וכוחו כשל. הייתה זו השנה שבה אביו נעלם
ללא שוב. לאחר משבר ארוך החליט לשנות את מסלול חייו מקצה לקצה
מבלי להביט אחורה, וכך עשה.  

כמו כל איטלקי, מקפיד הוא בכל הקשור לאוכל, לנשים ולאהבה,
ולעולם יעדיף משפט מסולסל וריק על דבר אמת נוקשה וקר. הוא אומר
לי לא פעם: "בארץ הזו אני כמו דג מחוץ למים, אין כאן שמחת חיים
והם לא יודעים לבשל". משפחתו המורחבת, דודים דודות וטף,
מתגוררת באיטליה, ומוריס נוסע לשם כל כמה שנים, ממשיך לטפח את
חלום החזרה אל העיר אסקולי פיצ'נו, כור מחצבתו.  

למרות שהוא מגדיר עצמו כאיטלקי לכל דבר, ומתנאה בכל המעלות
האסתטיות והקולינריות המיוחסות לעם הקולני, שנינו יודעים בסתר
לבנו עד כמה הוא בן היבשת הזו, בה נולד. אפשר שזה המחיר שגובים
החיים ממי שמתגורר באזורי הספר של הקיום, על קווי התפר של
הדורות ושל המקומות. בנערותו הגזענות עוד השתוללה כאן באין
מפריע, והרבה אגרופים והשפלות התעופפו בהפסקות בית הספר. רובם
נחתו על פניו ועל גופו, שהיה אז צעיר ומשתומם. "הייתי לבד,
איטלקי בבית ספר של אוסטרלים", הוא אומר לאט, כמעט מתנצל. "אבל
החטפתי להם חזק, מה אתה חושב?".

הוא נשוי לקרלה, הדייט שלו מימי נעוריו. אינו אוהב אותה לפחות
שמונה שנים. יש להם שני ילדים, והם ישנים במיטות נפרדות.
כקתולי מבטן ומלידה, לא עולה כלל על דעתו כי הגירושים הם
אפשרות תקפה.

שבת אחת תכננו טיול משותף לאיטליה, שמעולם לא יצא לפועל. ישבנו
עם מפת דרכים ואיתרנו את אסקולי, מחוז חלומותיו שעל חוף הים
האדריאטי. אל העיר מובילה דרך רומאית עתיקה, ה"ויה סלאריה",
הנקראת כך על שם מלח הים שהיו מייצאים מן המקום. מאוריציו סיפר
שבעת העתיקה היה זה מצרך נדיר, ששימש כמטבע עובר לסוחר וכשכר
עבודה לפועלים. "תאר לך, לעבוד כל החודש בשביל שקית מלח אחת".
שנינו צחקנו בקול גדול, ואז נאלמנו. בימינו, הוסיף אחר כך בקול
שקט, המלח מצוי בשפע לכל דורש.

כשיש לו זמן, כלומר כמעט תמיד, הוא כותב שירי אהבה ומלחין
אותם.

(ו)
פול ניגש לשים מים לקפה, ואני מתרווח בכורסה, שרוי עדיין בעולם
של כתמים מטושטשים למחצה.

טפיפת צעדיו נשמעת כשהוא חוזר מירכתי החנות, קוטעת את הרהוריי.
הוא קרב, שולח יד אל התער המונח על מדף מתחת למראה ושולפו
מנדנו בתנועת ספרים מיומנת. המערכה האחרונה של התספורת, גילוח
הפאות ושרטוט הגבולות, הנה באה. פול משתתק בשנית, מקרב את ראשו
כדי להיטיב לראות, מתמקד במלאכתו. תנועותיו קצרות, בטוחות.
הצליל היחיד הנשמע הוא חריקת הזיפים על פני התער הבוהק המונף
עליהם. מעט-מעט הם נכנעים למתכת ונופלים אל הרצפה הממתינה
בקרירות. אחרים יבואו במקומם, לא חשוב היכן אהיה.

משב אויר חם מסלק את הקצוות הנותרים ופול אוחז במראת היד,
הזדמנות לבחון את עבודתו. איני נצרך למבט כדי לומר לו: "שכחת
לעגל את הפינות".

גלימת הבד השחורה הנה מוסרת ממני, ואני מתנער ככלב רטוב. מכאן
נותרו לא יותר משתי דקות עד שאפנה לעבר הפתח, אל הרחוב שטוף
האור. ליד כורסת הספר שעון על הקיר ספר לימוד גדול. "לא ידעתי
שהתחלת ללמוד סינית", אני מנסה. פול מנפנף בידו בביטול, זה ספר
שאחיו השאיר כאן לא מזמן, קנה אותו בשביל הבת הקטנה. לא אחת
אנחנו מדברים על שפה, על מכשול השפה - פול דובר ארבע לשונות,
אך חש שהוא "שחוק" בכולן. אנו מדברים אנגלית כמובן, מדי פעם
הטלפון מצלצל ופול עובר לארמית, עד שהכרנו חשבתי שנכחדה מן
העולם. ניכר בו שנוח לו בשפת אימו, בת כ"ב האותיות הרבועות,
וצליל ניגונה ערב לאוזניי. ערבית אינו אוהב, אך הוא נאלץ לשוחח
עם לקוחות מזוקנים מן השכונה הסמוכה, ואז נדמה לי שהוא הופך
לאדם אחר; חיתוך דיבורו משתנה, אפילו הבעת פניו נראית לפתע
פראית יותר.

ללקוחות "לבנים" פול זורק "G'day mate, won't be long"
בנונשלאנטיות. אותי מעולם לא כינה mate, אבל אינני נעלב.

(ז)
כשאני עומד לשלם, הספר מקדיר לפתע ואומר: "כמעט ושכחתי, בפעם
הבאה שתבוא, יתכן מאד שכבר לא אהיה כאן". אני עוצר באמצע
הפעולה, מרים את עיניי מן הארנק ואליו, תוהה מה תהיה שאלה
מתאימה כעת.

"החוזה על החנות מסתיים, ובעל הבית לא מוכן להאריך".

אני חוזר לפשפש בארנק ושולף משם שטר אדמדם, מקומט, שפס שקוף
מוטבע על צידו.

"איפה אתה מחפש, רחוק?". "לא ממש. במרחק הליכה מכאן, לאורך
הרחוב", פיו מתעקל כדי חיוך, ונדמה שקלטתי שמץ מרירות בקולו.
"אם לא תהיה כאן בביקור הבא, אתה בטוח שעדיין תהיה בסביבה?".


הוא אינו ממהר לענות, אצבעו רצה ללא מנוחה על הפס השקוף בצדו
של השטר. לבסוף הוא מפטיר כלאחר יד: "אל תחשוש. הרי אין לי לאן
ללכת".

(ח)
הרחוב מלא בשמש, באנשים וברעש. אני אוחז בידית, ואז קופא
במקומי לרגע קט. והנה הדלת נפתחת לרווחה, והרגליים מתחילות
לצעוד מעצמן.    




http://stage.co.il/Stories/240040    
http://stage.co.il/Stories/256922  

תודות לעמית גלילי      
   










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אולי אני מת
או שמא נחטפתי
אולי בעקבות
השרב התעלפתי
השאר הודעה,
עימך הסליחה
וכושעל
האמ-אמ-אמא שלך

חרגול בהודעה
מעודנת לפלאפון


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/04 2:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דרור לוי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה