הירח הביט על שנינו מלמעלה, כאילו גם הוא מתחנן שהלילה הזה
יחלוף לו ואיתו עוד שמירת לילה. איתי הסתכל עלי בעיניים עייפות
מתגלגלות, והדליק עוד סיגריה כדי לשמור על ערנות. אני מהנהן
בראש לאות אי הסכמה עם מקל המחלות שהרג את אמא שלי. "אז מה?
עוד חצי שנה אתה בבית?" איתי פתח איתי שיחה על מנת לא להירדם.
"כן , עוד חצי שנה. אם נחיה עד אז." איתי היה אחד החברים
הטובים שלי בצבא, והוא דווקא לא אהב לחזור הביתה. הוא תמיד היה
אומר שהצבא זה "גן העדן של הפריפריונים". ככה הוא קרא לעצמו
ולמשפחה שלו. ויכולתי להבין, הם באמת היו איזה חלק מיישוב נידח
בדרום ששומעים עליו רק כשמישהו נרצח בו. "אני לצערי עוד
חודשיים סוגר את השירות" , כולם רצו כבר להשתחרר ורק איתי
העדיף להישאר בצבא. לפעמים הייתי מרחם עליו, לפעמים הייתי מרחם
עלי. החלפנו צרות כמעט בכל שמירה. חוץ מאבא שלי וממני, איתי
היה אחד הבודדים שידע הכל על אמא שלי, ובמלוא שנה לפטירה שלה
אפילו עזר לי לקבל שחרור הביתה. "רוצה קפה, אשכנז?" הוא שאל
אותי כמו בכל פעם. "תכין תכין, על אש גבוה חמישים סוכר חמישים
קפה". הייתי אוהב את הקפה שלי חצי מתוק חצי מר, ומזכיר לו בכל
לילה מחדש, למרות שידעתי שהוא כבר זוכר. אני ג'ינג'י מנומש,
והוא שחרחר בנוי טוב - היה קשה מאוד למצוא בינינו טיפת דמיון
מלבד המדים הירוקים וכוסות הקפה בידיים.
אני הייתי מתבולל, והוא שמר על כל המצוות. הבטחתי לו שכשאשתחרר
נסע שנינו לכותל ונתפלל שחרית אחרי הזריחה. הוא הבטיח שיביא
איתו קפה. ואני צחקתי על העובדה שאולי בכלל עד אז לא יישאר לנו
כותל. "טוב אשכנז, איך שתחליט. אתה שותה כמו בחורה". הוא ידע
בדיוק ללחוץ על הנקודות הרגישות שלי, ולי זה לא היה אכפת.
הייתי שותה כמו בחורה , ומדבר כמו אחת. לכל הפלוגה זה הפריע,
איתי ישב איתי לא משנה מה. לו כלום לא הפריע.  
השעה הייתה כבר שש בבוקר, השמש החליטה להראות את פרצופה, והירח
נשאר תלוי לו, כמעט כמו החיים שלנו באותה התקופה. הדלקנו את
הרדיו, לא אהבנו לשמוע חדשות, אנחנו אלו שמייצרים אותן. לא פעם
מישהו מהפלוגה שלנו נהרג, לא היה צורך לשמוע על זה גם מהמפקד
וגם מקרין החדשות המלנכולי משהו. אז הדלקנו גלגל"צ. השיר "תמיד
עולה המנגינה" מתנגן לו באופן אירוני, אני ואיתי מזמזמים מבלי
באמת לדעת את המילים וסוגרים בסופו כמה שעות שמירה מעייפות.

חודשיים אחרי זה איתי השתחרר, את השמירות עשיתי עם כמה אחרים.
אף אחד מהם לא באמת ידע להקשיב כמו איתי. הרוב העדיפו להוציא
צלילים גבוהים ולחקות אותי. הלילות הפכו ונהיו יותר ארוכים.
אפילו לסיגריות שלו התגעגעתי. אחרי עוד שלושה חודשים גם אני
הייתי משוחרר. קיוויתי שאפגוש את איתי באחת מהפעמים שנצטרך
לחזור למילואים, אבל השנים שחקו אותנו, והקשר נותק. שמועות
עברו פה ושם שהוא בעל מפעל מכוניות ישראלי חדש, שהפך להיות
סטארט אפ רציני. אחרי ששיקם את היישוב הקטן שלו בדרום הצליח
לשקם עוד מאות יישובים במבצע שנקרא 'חיסול הפריפריונים'. בכל
פעם שהייתי שומע עליו הייתי מחייך ונזכר שוב באיתי. באשר אלי,
אני הצלחתי לצאת מן הארון לאחר שהדבר כבר הפך להיות כמעט
נורמלי לגמרי. כבר בקושי נותרו אנשים שמסתכלים עלי בעין עקומה
או מוציאים צלילים גבוהים ולגלגנים כמו האנשים בפלוגה.
במילואים פגשתי בכמה מהם, והשמירות היו אפילו מהנות. המשכתי
לבקר את אמא שלי בבית הקברות בכל שנה באותו התאריך, ואחרי מאמץ
קטן הצלחתי לגרום להעברת חוק שימנע שימוש בסגריות בכל מקום
מלבד בתים פרטיים, שכבר עשרים שנה עומד בהצלחה מסחררת. כבר
גמלתי חצי מדינה. קיוויתי שגם איתי הצליח לדכא את מקל המוות
ולהפטר ממנו סופית. אחרי כמה שנים אותו קריין מלנכולי הפך
להיות קריין מחויך, שטורח לדבר בנימה אופטימית בכל פעם שחדשות
טובות מגיעות, מדווח לי שאחוז העניים ירד לאחד, ואני יודע
שבקצה השני של הארץ גם איתי שומע ומחייך.

בשלישי באוגוסט 2025, עשרים שנה בדיוק אחרי שאני ואיתי יושבים
ומדברים בפעם המליון, וסוגרים את השמירה האחרונה שלנו יחד, אני
יושב במרפסת הבית שלי ושל בעלי. בידיים תינוק קטן שאימצנו - גם
לו קוראים איתי. הירח הביט על שנינו מלמעלה, עשרים שנה ואותו
הירח מתעקש שהלילה לא יחלוף, שהשמש לא תפציע.
השעה הייתה כבר שש בבוקר, השמש החליטה להראות את פרצופה, והירח
נשאר תלוי לו, ממש לא כמו החיים שלי באותה התקופה. אני מדליק
את הרדיו. קריין מחויך טורח לבשר לי שאיתי ואני כבר לא נפגש
במילואים לעולם. צה"ל כבר נעלם, אין צורך הם טוענים. אני מרגיש
קצת עצוב על כך שלא אראה את איתי יותר לעולם, ובלב מתפלל שעוד
נוכל לממש את ההבטחה שלנו. הכותל נשאר איתנו. ואני מקווה שעוד
נסע אליו, אני אתפלל בפעם הראשונה תפילת שחרית לאחר הזריחה,
ואיתי יביא איתו קפה כמו של פעם ויצחק שאני "שותה כמו בחורה".
ובינתיים, איתי הקטן נרדם לי בידיים, החדשות מפסיקות ובצורה
אירונית מתנגן לו השיר "תמיד עולה המנגינה". לא משנה אילו
זמנים עברנו תמיד עלתה בבוקר אותה המנגינה. השירים נותרו אותם
שירים, לקפה יש אותו הטעם, והמדינה היא אותה מדינה. נראה כאילו
שרק אנחנו שנינו אלו שבאמת השתנינו. הכל השתנה כאן בזכותנו.
אני, איתי ועוד הרבה שנמאס להם לראות את החיים שלהם תלויים כמו
הירח בלילות אפורים. עשרים שנה חלפו כמו רוח. על הפנים שלי
מרוח חיוך דבילי, לא מאמין שהצלחתי לעבור את הכל למרות הכל.
מקווה שגם איתי יושב לו בצפון הרחוק וחושב על ימים פחות טובים
שהיו. גם לו מרוח חיוך דבילי על כל הפרצוף, מזמזם את "תמיד
עולה המנגינה" וחושב עלי.