היא אמרה לי שבטח זה נורא כייף כשכותבים עליך שיר, או סיפור.
אמרתי לה שזה מאוד תלוי מי כותב עליך, ואם הוא כותב דברים
מחמיאים. אחר כך היא בקשה שאכתוב עליה, והיתי צריכה להזכיר לה
שכבר כתבתי עליה, מזמן, משהו קטן.
היא נזכרה. משהו שאני אפילו מפחדת לתת לה לקרוא, כי היא שוב
תחשוב שאני נופלת.

ישבנו היום יחד. לבד, רק שתינו. חמש שעות שלמות. בכל התקופה
שאני מכירה אותה, מאז כיתה א', אני לא חושבת שיצא לי לשבת איתה
חמש שעות שלמות לבד. ישבנו לקרוא יחד. היא קוראת עם העיניים,
אני מקריאה לה בקול. תמיד השלמנו אחת את השניה. סיפור על חברות
נפש, ועל עצבות, ושמחה, ותקופות שנגמרות. ואנחנו קוראות, ורק
מסתכלות על צירופי מילים ואותיות שמתחברות לסיפורים קצרים.
חיים של  אנשים. ומבלי להסתכל אחת על השניה, כל אחת מפחדת
שהשניה תראה אותה בוכה, ושתינו בוכות, ושתינו לא מסתכלות. "זה
מוזר איך לשתינו זה גורם להרגיש אותו דבר", היא אומרת לי
והעיניים שלה ירוקות, מבריקות, ויפות כמו תמיד. אנחנו מיד
מעבירות נושא כדי שלשתינו פחות יכאב. בטלויזיה מישהי טוענת
ש'אף פעם לא הייתה לה חברה'. אני מנסה לדמיין את השנים
האחרונות, ובכלל את החיים שלי במשך השתיים עשרה שנים האחרונות
בלעדיה. אני לא ממש מצליחה לחבר את זה בראש. זה כמו שיבקשו ממך
להתהלך בלי הבטן שלך במשך כל כך הרבה זמן. היא לא האיבר היחידי
אולי שמתפקד בדרך כלל. לא נותנים לה תשומת לב משמעותית. אבל
היא כייפית. אוהבים ללטף אותה. אוהבים להסתכל עליה. אם היא לא
שם, אתה מרגיש את זה. משהו ממך חסר.  כשכואב לה, גם לך כואב,
וכשטוב לה גם לך טוב. אתה יכול לא לראות אותה במשך חודשים, ואז
פתאום כשמתחיל הקיץ, היא מתחילה להציץ, ואתה מתחבר אליה מחדש,
כאילו כלום. היא שלך.
פעם, בכיתה ו', היא עזבה לשנה. הרגשתי את זה. השנה הזו הייתה
שונה. ובכלל, אני חושבת שגם הבטן שלי לא ממש תפקדה כשורה באותה
השנה.
אני יודעת שהיא לא מבינה אותי עד הסוף, אבל היא מנסה. איכפת
לה. זה מה שעושה אותה כל כך  טובה. היא מודעת לכל הבעיות שלי,
לכל ההתמכררויות שלי, לדברים הכי דפוקים שבי. והיא שם . למרות
הכל. אני, בכנות, לא הייתי נשארת איתי. איתה, כל אחד היה נשאר.
אנחנו מדברות על אנשים שאנחנו אוהבות, אנשים שאנחנו פחות
אוהבות, על תקופות שאנחנו מעדיפות לזכור, ותקופות שמעדיפות
לשכוח. פתאום מתברר לנו שאנחנו אוהבות את אותם האנשים ואותן
התקופות. אני איתה, וחמש שעות עוברות לי יותר מהר מהחלומות
שלי. אני צריכה ללכת.
היא מלווה אותי כמה צעדים עד הבית. כמה צעדים שגם הם מתפתחים
לעוד שיחה ארוכה. יושבות על ספסל באמצע היישוב הכי רדום שקיים.
עטלפים מצפצפים לנו באוזניים, רכבות משא עוברות ומשאירות
אחריהן רעש מפחיד, יתושים מתלבשים עלי, ובכל זאת אנחנו נשארות
לשבת. כאילו לא יכולות להתנתק. כששתינו שותקות, אנחנו יודעות
שעכשיו זה זמן שתיקה ולאף אחת זה לא מפריע. היא חושבת שהיא
בררנית מדי. אנחנו חושבות על דברים שהיא אומרת ביחד, כאילו
המוח שלנו מריץ את אותם גלגלי השיניים. שתינו יודעות שהיא לא
בררנית, זה העולם שלא מקפיד מספיק על עצמו. ובכלל, אני חושבת
שאם אני לא הייתי ביקורתית וצינית, ושאם היא לא הייתה רגישה
ובררנית, איפה היינו היום? אני בטוחה שלא באותו המקום. לפני
כמה ימים ישבנו ובכינו, בנסיבות יותר מצערות. היא בקשה שאני
אעזור לעצמי. הבטחתי לה שאני אעשה את זה. באותו הרגע שהבטחתי,
לא באמת התכוונתי.  היום החלטתי שאני הולכת לקיים את ההבטחה.
היום הייתי מאושרת מזה זמן רב. לעולם לא הצלחתי לאמוד את האושר
שלי. לפני כמה זמן הבנתי, שברגע שלא אחשוב עליו, ועל איך עלי
לאמוד אותו, סימן שאני באמת מאושרת. היום לא חשבתי עליו אפילו
לשניה. לא הייתי עסוקה, לא ישנתי, ולא מילאתי אחר הוראות
מטורפות שנחתו עלי מלמעלה. פשוט ישבתי איתה, אני והיא, והיא
ואני. וזה הספיק לי.

ממשיכות לדבר רק עוד קצת. אני מנסה להרגיע אותה מרעש רכבות
מאיים, והיא מצליחה לקרוא את המחשבות שלי. מדברות על מה יהיה
עוד מעט, אם דברים ישתנו, ואם אולי נעבור מכאן. מדמיינות סופי
שבוע הזויים כשחוזרים מהצבא, וחופשים מטורפים מבית ספר. ואנחנו
חושבות קצת על שבט הצופים שלנו, ומה יהיה שנה הבאה. חושבות על
דברים שעברנו שם, על דברים שעוד נעבור, ומפקפקות בקיומו.
לשתינו פתאום נעשה מבט מדאיג בעיניים, והראש נוחת למטה. אנחנו
שוב שותקות, ושתינו יודעות, שדבר אחד בטוח, אין סיכוי שאי פעם
נפרד.

והיא תגיד לי שבטח זה נורא כייף כשכותבים עליך שיר, או סיפור.

ואני אומר לה שזה מאוד תלוי מי כותב עליך, ואם הוא כותב דברים
מחמיאים. אחר כך היא תבקש שאכתוב עליה, ואני אצטרך להזכיר לה
שכבר כתבתי עליה , מזמן, משהו קטן.
היא תזכר.
משהו שאני לא מפחדת  שהיא תקרא. היא תקרא ותדע, שעכשיו טוב.