תמיד הרגיש חמימות כלפי הנושא וניסה להתעמק בו יותר ויותר ככל
שהזמן איפשר, והסובבים הרשו.
וכל פעם שמצא עצמו מדבר עליה או נקלע לשיחה עליה, תמיד דיבר
עליה בכבוד שחשב שראוי ובחמימות יתרה על המקרה, תמיד טרח להגן
עליה אם היה צורך, או להשפיל ולהוריד מעצמו בכדי להאדיר אותה,
במקרה הצורך.
כך, חשב, לפחות אנשים יבינו כמה הייתה חשובה, לא משנה אם צדק
או טעה, תמיד טרח בכדי לסנגר. גם כשחש לה בוז והרגיש פגוע
ממשחקי המוחות, טרח, שלא בפניה כמובן, כדי שלא תתרגז או יוחמא
לה.
פשוט כדי שלא תהיה מודעת, הרי גם ככה הם לא חלק מן אותו השלם.
הערב לא היה שונה בתכלית מכל מה שעשה עד כה, רק שהפעם החליטו
חבריו לדחוק בו לשיחה על הנושא, דבר שקיווה שיפוג מן העולם, כי
כבר מאס בלהרגיש את אותה עוצמת התהודה בשומעו את שמה או כשהחל
לנדוד במחשבותיו ונח במקרה עימם עליה.
הוא שתה כבר לשוכרה כשהחלו באינקוויזיציה הפרטית שלהם, כך ידעו
שכל מה שיאמר יישלף מן המותן בלי מחשבה מאומצת. תפסו אותו
בפניה, חשבו, סוף סוף הוא יבין מי היא באמת.
"אז מה מייקל, שמח, הא?" מייקל הנהן לאות שכרות מהפנטת.
"דיברת עם לימור לאחרונה? שמעת משהו עליה?"
מייקל הרגיש את הלב שלו נסדר שוב, וחטף מכה באיזור הפרפרים,
וענה בקול הכי סמכותי שיכל לאמץ במצבו הנוכחי.
"ממש לא, לא דיברנו כבר חודשיים בערך, מאז הממ, שהפסקנו לדבר
פעם אחרונה, נו אתם יודעים מתי..."
הפסיק כשחש שרמת הדם באלכוהול קטנה מרגע לרגע.
"לא, כי חשבנו ת'יודע איך אתה, אתה מועד לפעמים בקשר אליה."
מייקל ידע בדיוק למה הם מתכוונים ולאן הם חותרים, אך לא יכל
למנוע זאת, הם צדקו מבחינתם, מנקודת המבט שלהם.
דאגתם נרשמה, אך מייקל החל להיות חסר מנוחה.
"אתה הרי זוכר מה קרה פעם שעברה, ופחדנו שמא זה יקרה שוב..." -
מייקל ריחף במחשבותיו באמצע דיבורם, ברור שזכר מה קרה פעם
שעברה, איך יכל לשכוח את הריב שהיה לו עימה,
ולאחר מכן עם כל חבריו, שהאשימם בגרירתו לריב ובהדלקת כל כך
הרבה ניצוצות בכדי להבעיר את המדורה.
איך יוכל לשכוח את ההרגשה יום אחרי, שבוע אחרי, חודש אחרי,
פשוט התהלך לו כזומבי בין החיים, בין הבסיס לבין המיטה, עם
יבבה חרישית עמוק בלב בכל פעם שחשב עליה או כששכב במיטה ובהה
בתקרה בחוסר מעש.
לא איחל כזה כאב לאף אחד וגם לא לעצמו, אך ידע שיהיה מוכן
לחוות הכל שוב בשבילה. למזלו, גם חבריו ידעו.
"בקיצור מייק, ת'בסדר? לא שיכור מדיי הא? יש את ההיא בסוף הבר,
מסתכלת עליך כבר שעה. לך, לא יזיק לך קצת, המממ אוויר צח." אמר
אחד מחבריו בדאגה ובהתפדחות קלה.
"נהה, אתם יודעים על מה אני חושב עכשיו, ובאיזה סרטים אני
שרוי, לא רוצה להשקיע בבחורה אחרת, אין לי זמן אין לי כוח,"
אמר ושמט את ראשו.
"במיוחד לא בכמה כאלו, נו ככה אתם מכירים אותי? 5 שנים ו3
קשרים כולם ארוכים איפה סטוצים?" אמר בביטול והרגיש איך השני
שוט ייגר והבירות עולים לו לראש לסיבוב נוסף.
"תלך תנסה, זה לא תמיד צריך להיות מדע טילים, אתה יודע," אמרו,
אבל ידעו שהוא לא יקום, בחורות כאלו לא לטעמו, ואם לא הכיר
אותה לפחות זמן מה, לא יחשוב על לגעת בה, ידעו... ככה מייקל.
כל אחד והחסרונות שלו.
מייקל סרב בהנהון, וטרח לידע אותם שהנושא סגור לעכשיו, כשזרק
את ראשו על השולחן בחבטה כבדה. למזלו... לא חש דבר. הוא היה
במפלט שלו, וכלום לא יוציאו משם עד מחר בבוקר.
אחרי 30 דקות של שדונים מרחפים וצבעים צבעוניים, החליט מייקל
שהגיע הזמן לחזק את קיבתו באיזה נשנוש חביב ועוד בירה לשיפור
התאבון והמצב רוח. מייקל שלא היה שתיין גדול, אלא "חסכוני" כפי
שקראו לו חברים, אחד שאחרי שני שוט נמצא ברקיע השביעי לשעה
מינימום, חצי שנה מקסימום, אבל כידוע 'עם האוכל בא התאבון' ואת
הערב הזה חשב לעצמו, חובה לסיים עם חיוך מרוח על הפנים, בין אם
בזכות, ובין אם בבריחה מן המציאות.
בסוף אותה צלחת של אוכל בארים 'משובח' והבירה הנוספת נזכר
מייקל שהם צריכים לעוף, אחרי שעתיים כמעט של ישיבה, נזכר
בשיעור פיתוח קול שהיה מיעוד לו למחר בערב.
מייקל, בין היתר, היה אמור להתחיל לשיר בהרכב שולי שלו ושל
חברים, ורצה לתת מעל למה שהוא מסוגל, אז קבע פגישה למחרת עם
מורה לפיתוח קול כדי לראות עד לאן יוכלו למשוך אותו ואת מיתרי
הקול הסבירים שלו. מעט מעל לממוצע, הרבה מתחת לווקאליות
מדהימה.
אבל כרגיל, בחברים כמו בחברים, תמיד התפתחו בעיות וההרכב תמיד
עמד בסימן שאלה גם לאחר מספר חזרות וכמויות של חומר כתוב.
'הפעם זה יצליח', חשב, והתהפך במיטתו, תמיד ניסה להיות
אופטימי, ולאחרונה שב לו האופטימזם (למזלו...).