יצאתי מביתי בטריקת דלת. לא היה לי כוח לחשוב על כלום. עליתי
במדרגות מביתי והגעתי לכביש. במקום להמשיך במדרגות לכביש
הראשי, נעצרתי לרגע. העצירה עצרה את התנופה שלי. זה לא הפריע
לי. מבטי היה ממוקד בדבר אחד. בפעם הראשונה ראיתי את המכונית
החדשה של אבא. היא הייתה יפיפייה, אדומה נוצצת. היה לה את הריח
של משהו חדש, אך במקום להתענג על הרגע בעטתי בגלגל המכונית
והמשכתי הלאה.
עליתי במדרגות לכביש הראשי. הן היו תלולות, והדבר היחיד שהיה
במוחי זה להמשיך ללכת, לא להסתכל כמה עוד יש לי לעלות. הרוח
הייתה על פניי, מה שהקשה על גופי להמשיך ללכת ולרטון בו-
זמנית. פתאום שמעתי קול קורא:
"היי, מה נשמע?".
זה היה השכן שלי. הוא היה בערך בגיל של אבי. הייתה לו קרחת
מנצנצת, ובטן עגולה. הוא ואני מכירים הרבה זמן, אבל בתקופה
האחרונה במקום לדבר, אנחנו סתם מנהלים שיחות נימוס מעצבנות.
הנהנתי בראשי והמשכתי לעלות במדרגות, עד שבסוף כולי מתנשף
הגעתי לפסגת ההר שלי, עברתי את הכביש וצעדתי שני צעדים לתחנת
האוטובוס, שאני תמיד מחכה בה.
התחנה הייתה תחנה קטנה, עמוד אדום שבקצהו היה לוח צהוב, שעליו
כתוב את המספר של האוטובוסים, שיעברו שם. בצד השני היה שיח
גדול, ולפניו גדר ברזל כסופה. פניי היו אדומות כעגבנייה, אבל
כעבור הזמן האדום נעלם מפניי והגוון האנושי חזר אליהם.
בעודי מחכה שחברי יאסוף אותי למשחק נוסף של כדורסל, כל מה
שעלה במוחי זה אירועי היום, שעברו עליי. לא היה יום מיוחד.
הכול היה בו רגיל: בית ספר, בית, מחשב ,טלויזיה, אוכל, שיעורי
בית, טלויזיה, להוציא את הכלבה, ושוב פעם- טלויזיה. הדבר
היחידי, שהיה יוצא דופן, זאת המכונית החדשה. כל כך רציתי לנהוג
בה, אבל אבי אמר לי שאני עדיין לא יכול לבד, כי אני עדיין לא
רשאי לנסוע לבד.
אני לא מאמין. יש לי רישיון ואני צריך לחכות שיאספו אותי, איזו
השפלה.
איפה הוא, נמאס לי לחכות כאן. כבר עברו חמש דקות. מרוב שעמום
הבטתי בשיח הירוק כמו זומבי. בשיח הייתה פירצה קטנה דרכה היה
ניתן לראות קצת את החצר שמאחורי השיח. רגע לפני שהתחלתי לנהל
דו-שיח עם השיח, ראיתי משהו. שמתי לב לזה, שהכלב של בעל הבית,
שהוא חבר קרוב של הוריי, קשור ברצועה מאד קצרה. הכלב כל הזמן
ניסה לרוץ, אבל נחנק.
הסטתי את ראשי טיפה שמאלה ואז ראיתי, שהחבר של הורי שם את
הקערה עם האוכל של כלבו במרחק שהוא לא יגיע, וכך הוא נחנק.
איזה אדם נורא הוא צריך להיות, בלי שמץ של אנושיות, כדי לעשות
כזה דבר. הפסקתי להסתכל על הכלב המסכן. לא צריך להתערב, ומה
יקרה אם הוא יתפוס אותי.
העצבים השתלטו עלי, עברו כבר עשר דקות והוא לא פה.
ואז מכונית מעבר לכביש נעצרה בצד. הנהג ניסה לעצור בצורה שיהיה
קל לעבור אותו, כאילו חיכה למישהו.
כמובן, בני אדם כבני אדם. התחילו צפירות, וקללות. כן, נהגים לא
ממש יודעים איך להתנהג, שלא לדבר על לנהוג.
רגע, אולי זה החבר שלי? אני לא יודע אם כדאי לי ללכת. בכל זאת,
אם זה לא הוא, זה ממש יהיה מביך. טוב, אולי אני אלך. עשיתי את
הצעד הראשון לכיוון המכונית. הצעד הראשון ידוע בזה, שהוא הכי
קשה ואכן הוא היה לא קל. 'כן, זה הוא', חשבתי, חיוך עלה על
פניי. כל המחשבות על החבר המטורף של הוריי נעלמו. 'הוא בטח לא
התכוון', חשבתי ורצתי לכיוון המכונית.
אך לתדהמתי הנהג חיכה לשכן הקירח שלי. הנה הוא מגיע. 'תסתכלו
אותו, עם הקרחת שלו, שממש עושה קרינה לעיניים, איך הוא שמח.
אני מחכה פה כבר חמש עשרה דקות והוא מאושר לו. מניאק'.
חזרתי בחזרה למבצר שלי, לתחנה. הצצתי עוד פעם דרך השיח. הכלב
עדיין נחנק. 'איזה שכן משוגע, אלוהים. באמת, מה הבעיה שלו?'.
מהר הזזתי את ראשי מהשיח. מהר מדי, כנראה, כי הצוואר שלי כמעט
נתפס, אך הדבר היחיד שיצא מפעולה זאת זה "קנאק".
אולי אני אעזור לכלב. לא, מה שאני צריך זה לחכות. מה אני חושב
לעזור לו? אין לי זמן וכוח, וחוץ מזה-אני מחכה פה שעות!
טוב, הזמן עובר והעצבים גוברים. כל האנשים עוברים במכוניות
שלהם עם המזגן, עם הכיסאות ועם הנוחות, ואני עדיין תקוע פה!
התחלתי להרביץ לעמוד מרוב עצבים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אני פה בחום הנורא הזה, כולם במזגן. מצד אחד מכונית חדשה מחכה
שאני אנהג בה, קוראת לי, ומצד שני שכן פסיכופת. המשכתי להכות,
עד שבסוף התעייפתי.
ואז ברגע הייאוש המושלם הגיעה המכונית, כמו נס. הנה, עוד מטר
היא מתקרבת, המכונית הגואלת. כל הדאגות ירדו מראשי. רצתי
למכונית. ראיתי את חברי צוחק במכונית. כל כך שמחתי. עודי רץ
ראיתי את החבר של השכנים חוזר לבית שבידיו שתי שקיות. נעצרתי,
הסתכלתי עליו לשנייה. כבר שכחתי על מה כעסתי עליו. לא היה לי
כוח לזכור על מה, אז רצתי למכונית.
נכנסתי למכונית. את אותם רגעים של כעס ושל שנאה של כל דבר
סביבי, לא זכרתי אותם. אני גם לא אזכור. הרגעים שנהפכתי  בהם
מאדם טוב לחשדן עצבני ואכזר, אלה הרגעים של התחנה. אני לא
אזכור אותם, כי אני שמח מדי, כי המכונית הגיעה.
כשנכנסתי למכונית, חברי אמר לי, "מצטער שאיחרתי, איזה מכונית
אדומה נעצרה באמצע הדרך ועקפה את כולם."