מוקדש באהבה רבה לידידותי היקרות...

איי שם בדירה סלאש בית ממוצע משהו בירושלים או לפחות באיזור,
יושבים להם שניים. שלי ו... נו, ירון. שלי, אם נרצה לדייק,
עומדת, ומתבוננת בעצמה ובירון דרך המראה. מרובע בד שחור ומבריק
מכסה חלק מהחלון ומאפשר למעט אור של לפנות ערב לחדור אל החדר,
וריח של שניצלים מגיע מהמטבח. אם תתבוננו מעט בתוכנו של החדר
(ואתם כן, כי זה הסיפור שלי) תוכלו למצוא מעמד עשוי עץ ובלוק
ציור גדול מונח עליו, כמה בגדים ולבנים (שחורים) שזרוקים על
הרצפה. ירון מעריך שזה בערך בי 85, משהו כזה. הוא פורש את יד
ימין, מביט בה, מבצע מספר חישובים מהירים בראשו וזורק עוד מבט
חטוף אל החזייה הקרובה אליו. כן. 85 בי, משהו כזה.
"נו אז מה אתה אומר על השמלה החדשה שלי?"
"היא... מממ... היא... היא שחורה!"
"נו.. תהייה רציני..."
"נראית טוב, ברצינות. עושה לך ציצים. שסע לא גדול מידי. סבבה
בסך הכל."
שלי מבצעת חצי סיבוב ובודקת שוב. ירון משחק בציפורניו, בוהה
בערמת הדיסקים שעל המדף, במנורה, במרצפות. הטקסטורות שעל
הבלטות יוצרות כל מיני פרצופים מחייכים שככל הנראה מתכננים
להרוג אותו באיזשהו שלב.
הביטו בירון. חצי שכוב על המיטה, שקוע ככל הנראה במה שנכנה
לצורך העניין הרהורים, מבט רציני הכולל חצי חיוך זדוני מרוח על
פניו. אם מסתכלים ממש טוב ניתן להבחין כי ירון בחור טוב בסך
הכל ומעט עייף בזה הרגע. מעניין על מה הוא חושב.
הוא חושב על סקס. שוב.
"השמלה הזו ממש הולמת אותך, באמת. אבל לא כדאי ש..."
"שמה?"
"שתכניסי אלמנט קצת יותר..."
"מה, גותי...?"
"לא, נו..."
"מה?!"
"נו... שונה. לא יודע. חדש. מקורי."
"אני לא מכירה מישהי שיש לה שמלה כזו."
"כן, אבל זו שמלה. והיא שחורה. ו... זהו."
"אז מה אתה מציע?"
" את האמת? אין לי מושג. תחשבי על איזה משהו, בלחשוב את בטוח
יותר טובה ממני..."
"זה בגלל שאתה חושב על מין כל הזמן..."
"ל... לא נכון! פרובוקטורית!"
"מה אתה אומר על מגפיים?"
"כבר עשו."
"פושאפ וחולצת רשת...?"
"כבר עשו. צאי פעם ל'מוסד' ביום חמישי."
"מממ... איפור כבד במיוחד...?"
"כבר עש... נו באמת...!"
"יש לך אוצר מילים רחב, אתה יודע?! ואתה גם ממש עוזר לי..."

ירון פותח ונועל את המקשים בסלולארי שוב ושוב. מגרד בפדחתו,
משמיע קולות מוזרים בעזרת השפתיים ותערובת של אוויר ורוק. שלי
מבצעת חיפושים לא מובנים בארון ובערמת הבגדים, נעצרת וחושבת.
משהו מעל ראשה זורח בהילה צהובה - לבנה. כנראה שזו נורה של 50
וואט.
"יש לי!"
"מה? עלית על משהו?"
"אני חושבת... חכה דקה."
שלי עוזבת את החדר וירון מדפדף בספר הטלפונים של המכשיר, מנסה
לתכנן  בראשו בילוי לסוף השבוע הקרוב. סוניה כוסית רצח, אבל
למה לבזבז את הזמן. אתה לא מעל גיל עשרים וארבע ולא קוראים לך,
נניח, סטיבן. ענת? לא, אתה לא עד כדי כך נואש. אולי קצת, בעצם,
אתה בכל זאת בצבא ו -
"מצאתי!" נשמע קול מאיזשהו מקום מאחורי הדלת שצבועה באופן כל
כך לא אחיד. "מה?!" משיב ירון לעבר הקול הנשי. נשמעים צעדי
ריצה מהירים ולבסוף נפתחת הדלת וראשה של שלי מציץ אל תוך
החדר.
"מוכן? מצאתי משהו ממש מגניב."
"חכי שנייה, תני לי להתארגן."
"מה?!"
"אני צוחק, יא פוסטמה."
"אהה, כן... סליחה, אני מתרגשת."
"את לא צריכה להצטער..."

החדר יונק את שלי לתוכו במעין וואקום מוזר. היא נראית אותו
הדבר בעצם. היא נעמדת באותו המקום שבו הייתה קודם, מול המראה.
רגע - יש בה משהו שונה, במבט שני. שנייה, בשביל זה צריכים מצב
דיאלוג שוב.

"יש בך משהו שונה, עכשיו כשאני מסתכל... אני פשוט לא מצליח
לקלוט מה."
"תתאמץ..."
"מה? עשית משהו בשיער?"
"תשתדל קצת יותר..."
" שמת מסקרה או משהו?"
"נו באמת, אתה אפילו לא יודע מה זה..."
"את תשתקי!"
"היי תראה, סוניה עומדת ערומה מתחת למפל!"
"מה?! איפה?! יא כלבה, תגידי לי איפ..."
"תירגע, סתם רציתי לראות אם אתה עדיין מחובר... נו באמת, מה
שונה בי?"
"אולי זה בכל זאת משהו שקשור לשיער? שמת את הקרם ההוא שבא
בבקבוק ירוק כזה, נו זה שעושה 'מראה פארש לאורך זמן'?"
"קודם כל, הכוונה היא למראה 'fresh' יא חתיכת אהבל. ולא, תרד
כבר מהקטע הזה של השיער."
"מממ... רק שתדעי, שאת ממש עולה לי על העצבים. כלומר בדרך כלל
את עולה לי על העצבים, אבל היום במיוח... רגע... יכול להיות
ש..."
"נו, כן...?"
"שיש לך..."
"כן..."
"יש לך, כלומר עלייך..."
"נו כבר יא הומ..."
"שוטגאן?! יא חתיכת... פסיכית!"
"הולם אותי, לא?"
"אהה... כן, באיזשהו אופן... ממש מתאים ל... יא משוגעת זה
שוטגאן! את יודעת מה לעזאזל זה עושה? חור ענקי כזה בבטן ו...
קבלי ח"ח על השרשרת כדורים... את ממש נראית כאילו נפלטת מאיזה
משחק מחשב..."
"ואת זה אף אחד ובמיוחד לא אף אחת, אתה יודע, עשו..."
"משהו מוזר לי בכל התפנית הזו של הסיפור" - ברגע זה ממש, ירון
ושלי מסתכלים עליי במבט שואל, אם אפשר להציג את זה ככה. עזבו
אותי, ככה החלטתי, בסדר?! אני רוצה שוטגאן בסיפור הזה, זה
חשוב, אני רוצה להעביר מסר ושטויות. כן, משעמם לי טוב?!
מתרוממים - "וחוץ מזה, זה מסוכן! וזה אמיתי, לא? זה לפחות נראה
ככה..."
"כן זה אמיתי. אבא קנה. טוב הבריח, מה אתה רוצה?! תפסיק
להסתכל עליי ככה!"
"לא עשיתי כלום..."

שלי מאוד מרוצה, בלשון המעטה, מהמראה החדש. התבוננות נוספת
במראה, חיוך, קריצה, ענטוז שובבי, חריצת לשון...
"לקחת קשה את כל העניין הזה של מאשינהד את לא חושבת...?"
"אהה, סתום כבר."

ירון חושב. ותתפלאו, זה לא על מה שאתם חושבים. טוב, אולי קצת,
אבל הרעיון הכללי ממש לא קשור לזה. באמת!
"את יודעת, נראה לי שעשו גם את זה כבר... קראתי על זה ב...
באינטרנט, כן, קראתי משהו על זה..."
"אה, באמת? ועל זה גם קראת?", שואלת שלי, דורכת את הכלי
ומכוונת אל ירון.
"השתגעת לגמרי?!", ירון משיב ומבצע זינוק אל עברו השני של
החדר, זינוק שלא היה מבייש גם את ארנולד בשיא כושרו, ומתרסק על
פח האשפה הקטן.
"את זה גם עשו, יו מאדר פאקר?"
"לא נראה לי, למעשה..." - שלי מכוונת למראה בסטייל, מסובבת
מספר פעמים את ראשה ומשמיעה כמה קליקים, לוקחת נשימה ארוכה
ומרוקנת ריאותיה מאוויר.
"מממ... אימא?" מציע ירון. שלי נדה בראשה לשלילה. "בום", היא
אומרת ולוחצת על ההדק. פיצוץ אדיר נשמע והמראה מתנפצת לאלפי
רסיסים, שבמזל, כך החליט הכותב (ואין לכם מה לעשות בנדון),
החטיאו במילימטרים את גיבורי הסיפור.
"יש לי תחושה שאני צריך להגיד משהו מתוחכם עכשיו."
"לי דווקא לא."
"את אל תתערבי!"
"יש לי רובה. גדול. מספיק גדול אני חושבת."
"ולי יש... יש לי... יומולדת?"
"שנון. טוב, אתה בא?"
"יש לי ברירה?"
"אתה יכול לא לבוא בעיקרון. אבל אז לא יהיה מעניין."
שלי וידידה עוזבים את הבית. בכל מקרה, המשפחה נמצאת... בצפון
או משהו, ואף אחד, אפילו לא השכנים, לא שם לב למתרחש, באורח
פלא. מממ... צריכים לשלב איזה אופנוע כבד בסיפור באיזשהו אופן,
איזה הארלי נחמד. אבל אין להם כסף. אבל... לשכן יש! והוא...
שכח את המפתחות בפנים? טוב בכל אופן, שלי נוהגת וירון מחזיק בה
מאחור, אחוז כולו אימה, לא יודע למה לצפות.

"לאן נוסעים?" מנסה ירון להתגבר על עוצמת הרוח. "לא יודעת"
משיבה שלי, "יש לך רעיון?"
"תל אביב?"
"הולך."
"מועדון?"
"סבבה. שיהיה אלטרנטיבי. מה קרה לך שאתה כזה לחוץ? תשתחרר,
תרגיש את החופש, תנשום סוף כל סוף אוויר חופשי ונקי!"
"אני לא יכול!"
"תפסיק להיות כזה כבד. זה קיטשי, אבל בכל זאת, אתה לא מרגיש
את זה בעצמות שלך?"
"אני מנסה להרגיש חופשי אבל אני לא יכול מהסיבה הפשוטה ש..."
"שמה? שלא סיימת בגרות? שהצבא חרא? שאין לך מספיק בחורות כמו
שהיית רוצה?"
"לא, זה לא זה, פשוט..."
- "נו מה?!"
"הרובה שלך תקוע לי בביצים."
"אהה."

בצומת אלנבי - שינקין - קינג ג'ורג' (הוורד תוקע לי מתחת לכל
שם קו אדום מסולסל), נפטרים ירון וידידתו מהאופנוע הכבד בקפיצה
לוליינית מרשימה, כשהאופנוע ממשיך ונכנס אל תוך המאפייה. משום
מה, שום צליל של התנגשות לא נשמע והכל ממשיך להתנהל כרגיל, ממש
כאילו בלעה אותו האדמה. שלי מסתכלת על ירון ומושכת בכתפיה.
השניים ממשיכים באלנבי נגד כיוון הים. השעה בערך חצות, והלחות
באוויר מגרה את עצביהם של הירושלמים כמו שפשפת רעה ואכזרית
במיוחד.
"אף אחד לא שם לב אליי בכלל", מקטרת שלי.
"תנסי לדפוק מבט אכזרי, אולי הם רגילים לדברים כאלה. אני באמת
לא כל כך מכיר תל אביבים."
שלי, בשמלתה החדשה ובמגפי העור הגבוהים, נעמדת לפתע במלוא
הדרה, וירון אחריה.
"מה קרה כפרה...?"
"בא לי..."
"בא לך...?"
שלי מזדקפת, טוענת, מכוונת לעבר חלון ראווה ויורה. החלון
מתנפץ ברעש אדיר. כל האנשים נעמדים ומתבוננים. התיאור הבא אמור
היה להיות 'המומים', אבל כמו שנאמר, אז זהו שלא. לאחר הקיפאון
הזמני מאוד, האנשים פשוט ממשיכים בשלהם. הצועדים ממשיכים ללכת,
שלוש פריחות ממשיכות את שיחתן על הספסל ושיכור ממשיך במסירת
מידע מודיעיני עדכני לחתול רחוב על כמה חתולות שוות במיוחד
ברחוב מזא"ה.
"משהו כאן ממש לא תקין", אמר, לבחירתכם, אחד מגיבורי הסיפור.
"אולי אני לא עושה את זה כמו שצריך?"
"בקשר לזה אני ממש לא בטוח. זה לא בא עם חוברת הוראות
מאוירת?"
"לא שאני זוכרת. אבל הנה כבר הגענו ל'אקליפס', מה שהיה פעם
'הקומה השנייה', אז בוא נבדוק מה קורה בפנים."
"המילה 'טוב' תשתלב יפה עכשיו אני מניח, הלא כן?"
"שתוק כבר."
"טוב."

משום מה, השומר בכניסה היה חייב ללכת כי... אח שלו התקשר מ...
רומניה, כן, רומניה, והרי הוא לא יחמיץ הזדמנות פז שכזו כי
שיחה בינלאומית היא דבר יקר, כך שבכל מקרה אם נתבונן בזה הרגע
במדרגות שמובילים אל הקומה  נוכל לראות את החייל הנואש והכוסית
מטפסים להם. הדי ג'יי מנגן עכשיו דארקנס, שתי בחורות יושבות על
הבאר ואיך לא - שני גברים חסונים מתחילים איתן. הבאר עצמו
מאויש בכוסית ובשני ברמנים, אנשים הולכים ובאים, כמה פריקונים
קטנים שותים אלכסנדרוב בחוץ והספות שליד הבאר מלאות בבלונים
צבעוניים שככל הנראה שייכים לכלת היומולדת שחגגה שם.
"בואי נלך לכיוון המרפסת או משהו, אני מתחיל להזיע, חם לי."
"סבבה רק לפני כן..."
"מה?!"
שלי משחררת ירייה לכיוון התקרה, פוגעת במנורה ומנפצת אותה. אף
אחד אפילו לא מסתכל.
"לעזאזל, מה הולך כאן?! תגיד לי, יא בן זונה," שלי מכוונת את
הכלי לעבר אחד הברמנים, "מה הסרט שלכם?"
"מה, דארקנס? הם דווקא חמודים. רוקנרול בפצצות!!"
"אהה!!!!!" פולטת שלי בזעם ודוחפת את הקנה לפיו, "תזדיינו
כולכם", מוסיפה ולוחצת על ההדק. פרצופו של הברמן מתפזר לכל
עבר, שיניים נוחתות בכוסות של חוגגי היומולדת. אף אחד לא מש
מעיסוקיו.
"מממ... שלי... סליחה שאני מפריע אבל אני חייב, הממ...
להשתין, אז את תמשיכי את השיחה המאוד מעניינת הזו עם החבר החדש
שלנו ואני..."
"נו, לך כבר, אני כאן."

הקיר קרץ לשלי לבוא ולהישען עליו. מה בסך הכל רצתה? מי בכלל שם
על העולם המזדיין הזה. עבר בה חשק לשמוע נירוואנה ולבלוע
כדורים. החשק הזה עבר מהר מאוד.
"נו אז מה חדש?" שאל ירון, עדיין מנגב את ידיו במעט נייר
טואלט.
"יש לי המלצה בשבילך."
"אם את מתכוונת לתספורת הצבאית שלי אז רק שתדעי ש..."
- "תתכופף."

בנקודה זו, בעזרת האינסטרומנט החדש, שלי פשוט, איך נאמר...
מזיינת את האימ - אימא של המועדון. אז למה שלא נחסוך ממני את
התיאורים הפסטורליים שהייתי מוסיף אם היה לי קצת יותר כוח
והשעה לא הייתה חמש וחצי בבוקר ולא הייתי צריך להתייצב במז"י
ונסכם בכך שהרבה מאוד איברים התעופפו לכל מיני כיוונים,
לבחירתכם כמובן, ושאותם מאבדי האיברים היו מתגעגעים אליהם
אלמלא האדישות האדירה שהקניתי להם, לגמרי בעצמי. בסופו של דבר,
פרט לשקט ששרר במועדון בשל התפוצצות הרמקולים, לא קרה שום דבר
חדש. אהה, חוץ מזה שכולם מתו וכאלה. פרט לירון ושלי כמובן.
"מה לא בסדר בי...?", פרצה שלי בבכי, "אני לא מבינה..."
"זה בסדר, יפה שלי, הכל יהיה בסדר. זה פשוט בגלל ש... נו...
בגלל ש... בגלל שיום חמישי היום, וביום חמישי..."
- "די, עזוב אותי. אני מעריכה את התמיכה שלך, אבל שורש הבעיה
טמון בי. אני פשוט... סתם. לא יודעת, פשוט סתם וזהו..."
"אל תהיי קשה עם עצמך. וואי, זה נשמע נוראי בעברית, לא...?
טוב, לא משנה...את זה לא נראה לי שכבר עשו... או שבעצם כן? נו,
אני לא ממש זוכר."
"'זה כבר עשו', כל הזמן. 'זה כבר עשו' פה ו - 'זה כבר עשו
שם'. נמאס לי מהניסיונות חסרי הטעם האלה להיות... זה כבר ע...
רגע..."
"קרה משהו?"
"יש לי רעיון מה אפשר לעשות בנוגע לכל הנושא המחורבן הזה."
"נו מה?!"

שלי חשה בעובדה שרגע דרמתי קרב ובא. היא התמתחה, העיפה גופה
שהייתה שרועה על הבאר אל הרצפה, קפצה ונעמדה עליו.
"זה כבר עשו, מממ...", סיננה בקרירות. " 'זה כבר עשו', הא?"
היא לקחה עוד שאכטה מהאוויר, אספה את עצמה והכריזה: "אני הולכת
לתפוס אותך," אמרה ושילחה מבט מלא חזון אל השמיים, או יותר
נכון אל התקרה, "ואני מתכוונת לזיין אותך."

"חתיכת מאפיונר צרפתי מזדיין." אמרה, הכתיפה את הכלי, השאירה
מאחוריה את ירון וצעדה לבדה לעבר היציאה.