בחור כבן 20 מתהלך לו מצד לצד לצלילי מוזיקה עמומה. סיפורו
בעצם התחיל הרבה לפני, אבל רק מאותו הרגע, עכשיו, חייו באמת
החלו ללבוש צורה.
מייקל היה גבוה, בעל שיער ארוך, מעט מל, ביישנות בלתי נלאית
בכל הנוגע למין השני, אך חסר מעצורים ובעל שמחת חיים רבה
מנשוא, לרוב, כאשר ראה מעבר.
מסביב היה רעש - המון רעש לבן, "בומים" ומצילות לא רצויות. הוא
הרגיש לא במקומו.
מבין כל ההמון והרעש הלבן פנתה אליו בחורה צעירה, כבת 19, מכרה
של אחד מן חבריו, שעימם הגיע. היא מיד ראתה שחש לא במקום,
ושסירב להנות.
"הכל בסדר?" שאלה בטון כנה, כמצפה לתשובה אמיתית.
"כן, הכל בסדר..." פסל אותה כלאחר יד.
"אני לימור", אמרה בקול השובה שלה, שחדר מעבר לכל רעשי הרקע,
אבל כרגיל... נתקע בין חומות ההגנה המבוצרות של מייקל.
הציניות והתוקפנות מילאו אותו, והוא היה חייב לחקור את היצר
הרע שבו,
"אני מייקל, והמוזיקה כאן, בהחלט לא מהטובות ששמעתי", אמר
כבדרך אגב, אך עם כוונה לעורר את זעמה. 'שתלך רק', חשב.
מן הראוי לציין, שלימור הייתה גם די גבוהה, כחצי ראש נמוכה
ממייקל כאשר היא על פלטפורמות, ובעלת שער בלונדיני צבוע
לשלמות, מעט מלאה, אבל בדיוק איפה שאהב,
ועדיין, משום מה, רצה לראות עד היכן יוכל לדחוק בה, כבמעין
מבחן כניסה אל תוך נבכי אישיותו.
הוא סירב לספר על עצמו יותר מדי, ומהלך שיחתם הבטלה פתאום
הבין, שהיא מסקרנת אותו. דבר נדיר, שקורה, והאבסורד שבדבר הוא,
שהיא... היא! צלחה בלדובב אותו.
מבלי שהוא ישים לב, סיפר לה על משפחתו, מדוע הוא מי שהוא,
ומדוע ישנם אינספור חומות בדרך אל מי שהוא באמת.
החרדה האמיתית שלו, שלא סיפר לאף אחד, אותה... חלק עם בחורה
שהכיר בדיוק חצי שעה. מבלי לדעת למי תספר. אך משום מה, וכדרך
לא אופיינית לו, סמך עליה.
יומיים לאחר מכן, נסע מייקל למשלחת בחו"ל. הוא נרשם אליה חודש
לפני, כמעין רענון אחרי הלימודים המפרכים ולפני הצבא, שנדחה
עקב כך.
כעבור חודש חזר, אל מה שיהיה מסתבר בדיעבד, אחת השנים שבהם הוא
חי...
כן, חי. הוא תמיד האמין, שכשהוא יחיה ממש, הוא יידע.
ועכשיו הוא ידע.