אני אתפרץ,
כי יש לי אש בפנים.
אני עצורה, זה נכון,
אבל לא תמימה כל כך כמו שאומרים.

הנמר שבתוכי מחכה להזדמנות,
לפרוץ החוצה ולהסתער.
אני שומרת אותו על אש קטנה,
אך זה לא אומר שהוא לא ער.

יום אחד אני אקום,
והכל יהיה מושלם.
התמימות כבר לא תהיה שם,
וכך אני אראה לכם ולכולם.

אולי היום הזה רחוק,
ויש לי עוד הרבה לעבור.
אבל הוא יגיע, אני לא חוששת,
ואז יפסיק החושך ויגיע האור.

כנראה לאור נרות,
בסביבה של מים שקטים.
החושך יעטוף,
יבלבל אותי מבפנים.

לאט לאט וברוגע,
לא לתת לרגע לחמוק מבין אצבעותיי.
השקט ישרור, תהיה דממה,
ארצה לנשום אותו עד בלי די.

וכזה יסתיים,
אני אביט לתוך עינייו באהבה.
אתן לו חיבוק גדול ונשיקה,
לא תהיה בי שום תהייה או חרטה.

וברחוב נלך יד ביד,
שקועים בעננים.
התמימות כבר חלפה עברה לה,
זהו הרגע- היפה שביפים.