החול צורב את כפות רגלי. השמש מעוורת את עיני. ידי מושטת
קדימה, מנסה לאחוז בדמיונות שווא, אך אינני מוצא דבר.
דרך עיניי אני מדמה לראות דברים, שאינם שם.
דרך מוחי איני רואה דבר.
דרך לבי אני מדמם.
דרך רגלי אני מרגיש את החול הלוהט צורב את עורי, משאיר אחריו
סימני כאב בלתי נסבל. אני נופל על ברכי, על החול הצהוב ומליט
את פני בידי. אני מרים את ראשי אל השמיים התכולים וצועק. קול
אינו נשמע. נפש חיה אינה זעה. איש אינו בא לדעת את מקור הצעקה,
את מקור הכאב, את מקור המוות.
אני נופל, פני נושקות לחול, מייחלות למגע אדם, למגעך. פי פתוח
ואני מדבר אל החול. ואני שומע את החול עונה לי: אינני רצוי
כאן, אין זה מקומי. עיני נפקחות והחול מביט בי. החול מדבר אלי.
אינני רצוי כאן. אינני רצוי כאן. אינני רצוי כאן. השלווה
האלוהית שוב פוגעת בי כמכת ברק אקראית. אני מרים את ראשי
מהחול, עדיין ישוב על ברכי, מתפלל. מבקש עזרה. דמעות כאב
זולגות על לחיי, מתאחדות עם החול שעל פני. גרגרי החול מתאחדים
עם דמעותיי, יוצרים שבילים על לחיי הפצועות והחרוכות. החול
טועם את טעמן המר והמלוח של דמעותיי. ושוב אני קם על רגלי,
רגלי יודעות הסבל והכאב, וממשיך ללכת, בחיפוש אחר מקום בו
ארגיש רצוי, מקום בו שוב לא אפול על ברכי.