זהו, סוף כיתה ט'. אני מתחיל להזדקן, אה? שנה הבאה בגרויות,
צריך להשקיע... מה אני צריך את כל זה?
פעם ראשונה שאני תוהה אם זה כיף או לא שהחופש הגיע:
מצד אחד, סוף סוף לישון כמו שצריך. אולי סוף סוף אני אגבה את
כל מה שהייתי צריך לגבוה - שמעתי שחוסר שינה גורם לבעיות
בצמיחה, ובאמת שמתי לב שכולם עקפו אותי בגובה - וגם קצת לנוח
מהלימודים, בית ספר, מנהלת מעצבנת, מחכנת עוד יותר מעצבנת, סוף
סוף אחרי שלוש שנים היא תעזוב אותנו.
מצד שני, וואי איך נמרחתי על הצד הראשון, בטח כבר שכחתם שיש
צדדים... בכל מקרה, מצד שני היה ממש כיף השנה עם כל החברים
וזה, אתם יודעים... וגם מה אני צריך שנה הבאה את כל הבגרויות
האלה, בשביל מה לי...

"בו'נא, למרות הכל הייתה אחלה מסיבת סיום", לינוי אמרה בהפתעה
מסויומת, כאילו לא השקענו איזה שלושה חודשים במסיבה.
"כן, היה אחלה", לא היה לי כח להתחיל להתווכח, היא אוהבת
להתווכח ולא היה לי כח כמו שכתבתי בתחילת המשפט.
"טוב, תבואו מחר לקומזיץ שאנחנו עושים, ב-8 וחצי ליד הבריכה".
"?what the fuck" חשבתי לעצמי, מארגנים תוך יום קומזיץ? ולמה
לעזאזל אף אחד לא הודיע לי על זה?.
בעצם לא היה ממש איכפת לי שלא אמרו לי, פשוט לא רציתי שיגידו
לי לאסוף עוד פעם קרשים, למי יש כח לזה...

"מתן בוא תעזור לאסוף קרשים! אנחנו קורעים ת'תחת ואתה יושב שם
מעשן..."
יאללה.. יש לי כח לשטויות שלהם.. אמרתי שאני לא עוזר לעשות
כלום, אמרתי, נכון?!
"עוד מעט אני אבוא, פלג... תן לגמור סיגריה כמו שצריך".
"בסדר, אבל יאללה זריז, אם לא יהיה קרשים לא יהיה כלום".
"בסדר, בסדר, תרגע".
סחבתי את עצמי ועזרתי להם קצת, אבל היום בערב אני לא עושה
כלום, נשבע הפעם!

"היי מתן... לא קר לך עם גופיה?" שירה שאלה תוך כדי שהיא נתנה
לי חיבוק ונשיקה, שירה היא חברה שלי.
"לא ממש, נעים היום".
"כן ממש אחלה יום לקומזיץ.. אתה בא לעזור להכין את הפיתות?"
וואי, איזה עצבים, הנה עוד פעם הם מבקשים עזרה.. למי יש כח
עכשיו להכין פיתות?
"עזבי, הידיים שלי מלוכלכות ואת יודעת שאני לא ממש טוב בלהכין
פיתות".
"טוב נו יאללה אתה והסיגריות שלך.. שב ותעשן, לא נפריע לך".
תודה באמת... כאילו אני חייב להם משהו.

כבר נהיה ממש חשוך... ניראה לי שכבר אחת-עשרה... אני לא יודע
בדיוק כי אין לי שעון. מכיתה ו' אין לי שעון.
"טוב, כולם הגיעו, לא? גיא, הבאת את הגיטרה?"
נו איך לא... הוא תמיד מביא את הגיטרה שלו, חושב שהוא איזה
סינגולדה.
דרך אגב, אף אחד לא ממש ידע, אני כבר מנגן המון זמן בגיטרה,
אבל אני לא מנגן לפני כולם...
אני מרגיש שזה פרטי שלי ואני אוהב את זה לעצמי, לבד...
"כן, ברור שהבאתי... מה נראה לך?"

כולם כבר יושבים מסביב, עוד מעט יהיו וויכוחים, וצחוקים,
והפוזות של אביעד...
למי יש כח לפוזות של אביעד עכשיו?
טוב נו, שיהיה... ננסה ליהנות עד כמה שאפשר.
"אז שירה, כבר התחלת לעבוד?"
"כן ברור, חרא של עבודה אבל הכסף טוב, אז לא איכפת לי".
"הלו! ילדים, מה אתם עושים שם? מוחמד בוא", פתאום משום מקום
הגיע איזה קול, קול של ערבי כזה, או בדואי... לא יודע, אבל זה
היה מפחיד.
שלושה אנשים בגודל שהיה מרתיע גם מאבטח של הנשיא, באו והתחילו
לשאול אותנו שאלות.
"מאיפה אתם?"
"אנחנו מהאיזור, סתם קומזיץ של סוף שנה..."
"ניראה לי שיהיה פה עוד סוף", הערבי השני מילמל משהו.
"ילדה בואי, בואי רגע", אותו ערבי אמר והפנה את פניו לשירה.
"שירה אל תלכי! היא לא הולכת לשום מקום! בואי אליי", אמרתי
לשירה ולערבי.
"אם את לא באה אני..." שירה עמדה ללכת אליו.
"את לא הולכת לשום מקום שירה! אני אלך", והלכתי לכיוונו, זה
היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי.
איך שהתקרבתי הוא הוציא משהו מהכיס שלו, עדיין לא זיהיתי מה
זה.
"עכשיו תעמוד פה בשקט, ושאף אחד לא יזוז!" חשבתי שזה שוד או
משהו, זה מה שאומרים בשוד, 'שאף אחד לא יזוז'.
"אין לנו כסף... אתה יכול לבדוק", לא יודע למה תפסתי אומץ
פתאום. מה זה הטמטום הזה שנחת עליי?
"טחח, ניראה לך שאנחנו רוצים כסף? אחמד, תראה לו מה אנחנו
צריכים".
עליתי על מה שקורה כאן, כל החדשות וכל הדברים שקורים, בטח
ערבים שרוצים להרוג אותנו.
אז ניסיתי לסמן לשירה שיש לי פלאפון בתיק, והיא הבינה... תמיד
ידעתי שהיא חכמה...
"אחמד, תפוס ת'ילד הנמוך", הוא הפנה את המבט שלו לאורי.
האיש השני, לא פחות גבוה מהראשון, תפס את אורי והוציא סכין
שמיד הצמיד לצווארו.
שירה סימנה לי שהיא התקשרה למשטרה והם בטח יגיעו עוד מעט... לא
הבנתי איך היא עשתה את זה בלי שיעלו עליה אבל שמחתי מאוד.
"כולם לברוח! תברחו! תנסו להגיע לצומת הקרובה! תברחו!" ישר
צעקתי לכולם. הם שני ערבים ואנחנו 15 או 16... הרוב יצליחו
לברוח.
אני ברחתי והחזקתי לשירה את היד וביד השניה תפסתי את אביתר,
אביתר בן-דוד שלי ולומד איתי באותה כיתה.
ראיתי גם את לינוי ואדווה מקדימה אז לא דאגתי, נדמה לי שגם
אביעד היה מקדימה עם כל השאר.
"אורי! שכחתי את אורי! האיש ההוא תפס אותי, שירה תתקדמי עם
אביתר אני חייב לחזור לשם". שוב הטמטום הזה שנחת עליי פתאום!
מה אני משחק אותה סופרמן עכשיו?!
רצתי לשם ואני רואה אחד עומד להכניס את אורי למכונית והשני כבר
יושב מול ההגה.
"אורי, תנסה לברוח!" הם קלטו אותי והערבי שהיה ליד ההגה יצא
אלי והתחיל לרוץ, הוא ממש קרוב, הוא מוציא סכין.

"מתן! מתן, אתה בסדר?"
"אמא?! מה את עושה פה? איפה אני?"
"אתה בבית חולים, המשטרה הגיע וראתה אותך זרוק על הרצפה ליד
החורשה"
"ואיפה כולם? כולם בסדר? ואיפה אורי?! תגידי לי שאורי בסדר?"
"מתן, כולם בסדר ואורי הוא..."
"הוא מה?! אמא תגידי לי שאורי בסדר!"
"אורי נמצא כמה קילומטרים משם פצוע אנוש וכשהגיעו איתו לבית
החולים הוא מת מפצעיו".
"אמא תגידי לי שאת צוחקת! למי יש כח לצחוקים עכשיו!"
"מתן, יא חתיכת אדיוט! מה אתה מאמין לשטויות של אמא שלך? אני
פה... הצלחתי לברוח להם וחיכיתי איתך עד שהמשטרה הגיעה ושני
הערבים נתפסו ליד הצומת!" זה היה אורי, הוא היה שלם וממש בסדר
גמור.
"אמא! אני כמעט חטפתי פה התקף לב! למי יש כח להתקפי לב?"

השמות בסיפור הם שמות של חברים אמיתיים שלי, והסיפור למזלי
הוא לא אמיתי. אבל באמת אין לי אף פעם כח לכלום.
בהתחלה רציתי לכתוב שאורי מת וזהו, אבל אני שונא סופים כאלה אז
שיניתי את זה.
דרך אגב אני לא מעשן
ועוד דרך אגב אורי זה עם חולם.
ודרך אגב אחרון - שירה באמת חברה שלי