"בכנות," אמר וסגר את דלת המכונית.
היא לא ידעה כבר מה לחשוב, שמעה את המונח הזה ממנו יותר מדי
פעמים ללא כוונה מאחורי המילים, ללא כוונה אמיתית מאחורי
המילים.
היא סירבה להאמין, שהפעם זה יהיה שונה.
"בכנות", סיננה לעצמה בזמן שהרכב נסע, "בכנות".

עברו כמעט שנתיים מאז שהכירו לראשונה, כמעט שנתיים מאז שהרגישו
אחד את השנייה לראשונה. "שנתיים" אמר לעצמו, מה לא עברתי
בשנתיים הללו, לגן עדן וחזרה. הוא היה כבן 20 כשהכירו, לקראת
תחילת שירותו הצבאי לאחר דחיות רבות מלא מכבר.
שער ארוך, גבוה, מעט מלא ובעל שמחת חיים, שלא נראתה כמותה, חסר
דאגות אך באותה הנשימה גם חסר ריגושים מוגזמים.
כל זאת... היה עתיד להשתנות.

"הוא לא טוב בשבילך. עדיין לא הבנתי, איך היית איתו כל כך הרבה
זמן. אתם פשוט לא מתאימים" התריסה בה בלהט הרגע, כעשרים דקות
אחרי שהלך.
"תראי אותך, את שבורה. בגללו? לא מגיע לאף אחד, שתרגישי כך
בגללו. זה לא היה שווה את זה, וזה טוב, שזה סוף סוף נגמר"
המשיכה באותו הטון.
לימור הסתובבה לצד כמקשיבה, אך לא מראה יותר מדי התעניינות,
הרי זו היא שהזמינה אותה בשביל לנחם אותה ולעזור לה, אך משום
מה, כרגע, רק רצתה להיות לבד ולנסות לברוח מהכל לעוד יום אחד,
ולהתמודד עם זה ביום אחר, כשיהיה לה יותר כוח נפשי וכשהוא יהיה
רק זכרון עמום.

עשרים דקות אחרי שיצא מן פתח ביתה, הגיע מייקל אל ביתו, הרוס
מן ההתפתחויות אך לא מופתע, הרי הם נפרדו בעבר מספר פעמים,
עקב אותם הריבים ואותם חילופי הדברים, "פערים שלא ניתן לגשר
עליהם"- אמרו לו שקוראים לזה כך, והוא... כהרגלו, מסרב להבין,
תמיד רצה להאמין, שכשימצא את בחירת ליבו, כל המסביב ייעלם
וכשכן יקלעו לצרות, הכנות, המבט הרך והאהבה הכבירה שלהם, ינצחו
הכל...
"האהבה הפסידה" אמר לה, והיא כבר ידעה למה הוא מתכוון, ורק
יכלה לחבק את אחיה, ההוא שעזרה לגדל וגוננה עליו מכל רע, ההוא
שזנח אותה בשביל האהבה.
היא לא כעסה, פשוט התאכזבה והצטערה, שלא יכלה לעזור.
"מה קרה?" שאלה, כאילו שלא ידעה.
"זה נגמר הפעם, כל האהבה שלנו התנקזה לריב אחד גדול", "פערים
שלא ניתנים לגישור"- סינן בגיחוך חסר אונים בין שיניו.
"ומעבר לזה...?", שאלה, " סיפרת לה איך אתה מרגיש כלפיה? הבהרת
לה עד כמה היא חשובה?" שאלה את המובן מאליו.
"כן, עד כמה שיכולתי", אמר והחזיק את הלסת, "דיברתי עד שאיבדתי
כל תחושה ברוב איזורי הפנים, אבל כלום לא חדר פנימה", אמר
בייאוש.
"כלום, כאילו שהיא בכלל לא הקשיבה, כאילו שהיא, לא הייתה שם
בכלל וחיכתה מאחורי הקלעים לתורה לדבר". 'לתורה לתקוף...' חשב
בליבו, אך לא העז להעלות זאת על בדל שפתיו.

"It's so hard to believe that there is anything beyond our
stars, as perfect as you in my arms.."

בקע השיר שלהם מן מערכת הסטריאו, במעין תיאום מושלם, והוא
והיא, השתתקו לרגע, כל אחד במקומו שלו, כאילו יודעים מה קורה
אצל האחר, ונפלה טיפה, של רגש.
"פשוט הבהרתי לה עד כמה שהיא מדהימה בעיניי, ויאך ומדוע היא
הדלק שמניע את חיי בשנתיים האחרונות, בכל החלטה של חיי, היא
מול עיניי גם בשגויות וגם בנכונות, אך לשם הצדק, היא תמיד שם,
ולצערי.. תמיד תהיה במחשבותי" .
"נו??? ועל זה היא עברה בשתיקה? אני בספק" אמרה אחותו, כמטילה
ספק על כל מהלך העניינים,
"לא.. מה שהיא אמרה, זה מה שהיא תמיד אומרת - אתה תמצא בחורה
אחרת, ותשכח שבכלל הייתי בחייך", ציטט אותה בדיוק רב, כשם
שהמילים האלו היו צרובות לו בראש, ומושמעות לו שוב ושוב, כמעין
תזכורת לבוז שרכשה לכל מה שהיה לו להגיד.
"מבינה? זה לא משנה מה שהייתי אומר לה, התשובה כבר הייתה מוכנה
לה.. כאילו שהיא ויתרה עלינו מראש" אמר בבהלה, כאחד שהרגע הבין
מה מר גורלו.

"הממ, בואי נצא, אני אוציא אותך, תבלי, נמצא לך בחור חדש
ותשכחי ממייקל הזה עם איזה משקה-שניים ובחור-שניים, כמו שהיינו
עושות פעם" אמרה לליאורה בעיניים בוהקות ומזמינות לטרף.
"לא עכשיו, לא היום - לא ככה. היום אני רק רוצה להיות קצת לבד
להין את מה שקרה פה, ואיך אני מרגישה עם כל זה" השיבה בקור
רוח ובצנינות לא אופיינית.
"אם זהו המצב" אמרה כפגועה, "אז אני אלך, גם ככה קבעתי
תוכניות, בטוחה שלא תצטרפי?" - לימור הנהנה לשלילה וכבשה ראשה
בכרית.
באותו הרגע, החלו תמונות ומילים להתרוצץ במחשבתה, מבלי שליטתה,
הייתה עמוק עמוק בתוך השיחה שהתקיימה לפני שעה קלה, השיחה
שהדחיקה אפילו בזמן שהייתה במהלכה, לאט לאט הדימויים המילים
ויותר מכל, הרגש הכניעו אותה,
עד שלא יכלה להם יותר, ונרדמה כבאין פיתרון מעשי אחר כרגע.
"תני לזמן לפתור את הבעיות" חשבה לעצמה כמחשבה אחרונה לפני
שנרדמה, "תני לזמן.."

"If I Gave you pretty enough words, Could you paint a
picture of us that works? an emphesis on function - rather
than design"

היה כבר בוקר, מייקל זרק עצמו מן המיטה, כיבה את המערכת סטריאו
וקילל אותה על שהעירה אותו, לעוד יום בצבא, לא שהיה לו רע,
להפך, היה לו טוב שם - מעבר לכל ציפיותיו, אבל לא היום היום
הוא רק רצה לישון ולהיות לבד.
לצערו, האוטובוס חיכה לקחת אותו לבסיס, בעוד 30 דקות, ובעוד 45
אם יאחר לו.
שיניים - פנים - גילוח - מקלחת - מדים, הכל על טייס אוטומטי,
כרגיל, אבל עם קצת יותר יאוש בעיניים, קצת יותר אוטומטיות
ואפאתיות במעשיו השגרתיים.
אוטובוס - הספיק בדיוק בשנייה האחרונה. מוזיקה באוזניו.
בסיס - עבודה יומיומית אך מתגמלת כרגיל, הוא לא חשב עליה כל
היום, ושם לב לזה, בדרכו חזרה הביתה,
היה כה שקוע בעבודה שלא נתן לעצמו לעקל, מעין מנגנון הגנה, הוא
הודה לעצמו בשקט, ופרץ בבכי בינו לבין עצמו בין קירות
האוטובוס.
לכשהגיע הביתה, כבר ניגב את דמעותיו והמתין דקה ארוכה לפני
שנכנס, בכדי שיוכל להרגע ולהמלט מן חקירה מדוע הוא נראה לא
במיטבו.
נכנס, וישר פנה לחדרו, המנעול הסתובב, זהו.. עכשיו הוא בטוח
בין קירות חדרו, רק הוא ומחשבותיו.

בשעת צהריים מוקדמת צלצל השעון בחדרה של לימור, צלצול שלא בישר
טובות, הגיע הזמן לקום, וללכת לעבודה.
לימור שנאה את המקום הצפוף הזה, השכר היה מבזה בעינייה
והעובדים, וקהל הלקוחות בפרט היום גם הם גרוטסקים וגועליים.
אך היא נזדקקה לכסף, וזה היה כסף טוב ככל כסף אחר, היא סרבה
לעבוד בעסקי המזון שוב... לא כרגע.
לימור קילפה עצמה מן המיטה, שטפה פניה והחלה בשגרת ה"בוקר"
שלה, לכשסיימה, רצה מן הבית ונסעה לעבודתה.
היום היה סטנדרטי, בהשוואה לכל יום עבודה אחר, התמוטטות עצבים
קטנה עקב ויכוח עם אחד הלקוחות, דבר שבשגרה, ולעיתים משמש גם
כשובר שגרה ופורקן לחצים מבורך, הפעם, זה לא היה המקרה, פשוט
יום שגרתי.
עשר בלילה, היא פוסעת מן החנות ואל תוך רכבה של אימה, והן
נוסעות הביתה, קפיצה קצרה בלילה של כ-5 דקות, ולכן אימה לעולם
לא מתרגזת על יתר המידה כשאר היא נאלצת לאסוף אותה.
ארוחת ערב לילית, ואז שגרת "לילה" לאחר עבודה ומנוחה ליגעה
לאחר יום עבודה מפרך, גם היא כמוהו הדחיקה אותו מבין מחשבותיה,
ועכשיו, היא הייתה פנוייה כבכל לחשוב על מאורעות הימים
האחרונים.

הוא גולל בראשו את הימים האחרונים, את האושר העילאי שהיה לו
כאשר בילה עימה שוב לאחר חודשים של פרידה, ימים שבילו בהם
ביחד, כידידים ולא יותר, עם מעט התגרויות משותפות ולא יותר, אך
הוא עמוק בפנים רצה יותר, הוא תמיד רצה יותר ממנה, תמיד רצה
שבינו לבינה, אהבה מלאה.
חייך לעצמו כשנזכר בחיוך השובה שלה ובעיניים המהפנטות שלה,
חיוך מהול בעצב שכן היא לעולם לא תשוב להיות שלו ידע, לא אחרי
אתמול.
לא אחרי...

בסוף שגרת ה"לילה" שלה שבאה לטובה, רוגע עמוק אפף אותה, בהירות
שאין כמוה, כמו בכל לילה לאחר שגרה רצויה ומרגיעה, ישבה על
מיטתה וחמזיקה את מכשיר הסלולרי שלה, ונזכרת במאורעות הימים
האחרונים, הם היו בים. לקח לה כשעה לשכנע אותו לבוא, מעשה פשוט
בהתחשב בזה שהוא מתעב את הים ואת הגלים.
אך כרגיל היא הצליחה לשכנע אותו, והם בילו את אחד הימים הטובים
בחייה שם, ובחייהם המשותפים בפרט. עוד שנייה והיא הייתה מתקשרת
אליו מגעגועים.
ואז נזכרה במה שקרה אתמול...

"אני הכתי אותה" אמר לעצמו בבושה, "אני... הכתי... אותה."
"הדבר החשוב לי ביותר בעולם הדבר שבשבילו נשמתי ובשבילו נלחמתי
בשדיים ורוחות בחצי השנה האחרונה, הדבר שבשבילו שיניתי..." אמר
ברעד.
כל התסכול שבעולם לא הצדיק זאת, לא כל הריבים שבעולם, לא כל
העקיצות ולא שום דבר אח, כלום לא יכל להסתיר את האמת הנוראה.

"הוא הכה אותי, בין אם זה לשנייה ובין אם זה לשעה, הוא הכה
אותי!"
אמרה לעצמה כלא מאמינה, מחפשת סימנים על גושה ללא הצלחה, ופרצה
בבכי.

התסכול שפרץ ממנו ברגע המכה לא היה תרוץ למעשה עצמו, ולמרות
שנמשך בדיוק שנייה, כל ההתגרות שבעולם לא הצדיקה את מעשיו,
והוא ידע זאת.
הוא לא היה מסוגל להראות לה את פרצופו יותר, הוא הפך באותו
הרגע לדבר הכי נוראי עלי אדמות בעיניו, מעין בעל מכה, דבר שהוא
בחיים לא חלם שיהיה, וסרב לקבל את קיומו ככך.
בזמן שחלף מאז, בכל שנייה חלפה לה שנה במוחו. הוא ידע שדבר
שכזה לעולם לא ישוב ויקרה, הוא יבחר בדרך האפלה ביותר לפני
שהוא ירים עליה יד שוב.
אבל, "את הנעשה אין להשיב" אמר בקול עמום ופרץ בבכי, הוא
התגעגע לשלמות שבהם.
היין והיאנג שבחיבור שלהם. החיבור...

כמנסה לעצור את פרץ הבכי, נזכרה בשיחתם לאחר הריב, בשיחתם
היותר שקולה...
"בכנות, אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בחיי" אמר, "אני מצטער
על מה שקרה, אין דבר שמצדיק זאת, ובתום היום הזה אני אבין אם
לא תרצי לראותי שוב".
אך היא רצתה, למרות כל פחדיה, היא רצתה אותו רק לעצמה, בלי כל
הספקות שהיו במוחה, בלי כל העקיצות והסרקזם המשותף שלהם שגרר
את המצב לכמו שהוא.
היא ליוותה אותו למכוניתו ונקשה לו פעם אחרונה. "בכנות" אמר לה
"אני מצטער על כל מה שקרה, ואני אוהב אותך בכל עצב ושריר
בגופי" גופו נשמט לאחר שנכנס לרכבו.
"בכנות" אמר וסגר את דלת המכונית.
'בכנות' אמר לעצמו, כמישהו שאיבד כל תקווה לחיים ולא ידע מה
להגיד לה יותר, רק ידע שעליו לנסוע משם.

"Get Ready For Alot of Fun and Excitment, Now, Lets
Start..."

הוא קם לצלילי הפ'אנק הבוקעים מן הרמקולים שבחדרו, קיפץ לו
בעליזות בחדרו בעת שהוא מתארגן לו לבסיס, יום זה היה אמור
להיות קליל במיוחד ועטור טקסים משעממים שעליו להשתתף בהם, בתום
התארגנות הבוקר שלו, חטף את הפלאפון שלו מן המטען וראה בו
הודעה.

"היי, התגעגעתי אליך, מקווה שטוב לך... אוהבת, לימור"

ליבו צנח כמו אבן כשקרא את ההודעה, הוא נאנק ונתקף געגועים.
"התגעגעתי, אוהב אותך בו. אצלי הכל טוב, מקווה שאצלך הכל טוב
גם... מקווה שהפעם נתמודד"
השיב לה בהודעה תמציתית והלך לבסיס.