באחד הימים השמיים נופלים,
והחיים ממשיכים כרגיל.
החרדה מקפיאה כקרח,
מבודדת, חוסמת ותוקעת.
ואני שואלת ממימד הלבד:
"מה מרגישים עכשיו?"

ילדה שנפלה מכריכת האגדה
מהסוג המיושן,
כזאת שעדיין מפחדת מהחושך
ומתחבאת מהרעמים,
מבקשת לדעת איך בונים חיים
ואיפה משלבים את הריקנות והפחדים?

זוג עיניים מבוהלות
מציצות ומשפילות מבט באכזבה,
יד שאוחזת במשמעות שפג תוקפה
נרתעים מההמשך
וכבר לא שואלים דבר.

רק מה עושים כשיש כזה מחנק בגרון?

29/4/04