"שלום, הבאתי לך את הצעצועים..." מבט נבוך מושפל
"מה יש בקופסא", בקול עמוק דורש מתגבר שואל
"מה שביקשת, בבקשה, אל תקשה עלי" מזיזה רגל ונשענת על השולחן
"להקשות, סך הכל שאלה, תשובה, תגובה, פעילות רגילה, לא?"
המבט חודר מחודד
"אני לא... כן, סליחה, הבאתי את הצעצועים והוספתי גם משלי, אתה
כועס ,נכון?" העיניים פקוחות, ממתינה לתשובה
"כועס מדוע, צעצועים תמיד מהנים"... משפילה מבט, זזה מהשולחן
"אתה רוצה שאאננני אתקוקופפף".... הגוף רועד שואל מה יקרה
"דרישה חדשה יש לך היום? או שאת במצב רוח מורם היום"... ראשו
מכוון כמו עיט
"לאא, רק רוצה שיהיה לך טובבב, לא רוצה שאשאל?".... הולכת צעד
אחורה דמעה בעין
"תעלי על הכסא, שבי ותכתבי"... העיפרון נמסר ברישול
"מה אתה רוצה שאכתוב?"... הלא נודע באויר, היד רועדת
"שוב שאלה?"...  טורק את הדלת ויוצא
"מה אני עושה, מה אכתוב, מה יקרה" שואלת את עצמה בקול רם
אכתוב שורה אחת "תן לי את כל רצונך ואשמח להיות שלך"
מתקרבת לדלת, פותחת, ומבקשת ממנו להיכנס
"תקרא בבקשה, ארצה לשמוע את תגובתך", מבקשת בקול רועד
מביט בנייר, מביט בקופסא ובוחן את מבטה
"את משוחררת לכי לדרכך, קיבלת את כל רצונך", האור נסגר, החלון
ירד, הדרכים נסללו לחופש יצאו