בניין אפור, עם כותרות גדולות דהויות בשחור וכחול. שכונה של
ערסים,אבל אבא אומר שזה מקום טוב.
לקח לי המון זמן לבוא לכאן, לקח לשנינו המון זמן לצאת בכלל
מהאוטו. הרחוב היה שקט, שבת בדיוק נכנסה. רק כמה אנשים חזרו
עכשיו מבית הכנסת עם הכיפה הלבנה עדיין עליהם.אני אוהבת את יום
שבת. אבל לא במקום הזה.
נורא חם, אני שונאת קיץ. אבל דווקא בכניסה לבניין האפור הגדול
הזה, יש רוח. צמרמורת עוברת בי לשניה. אני לא ממש רוצה להיות
פה. אפור פה מדי.
אנחנו נכנסים, מפוחדים משהו, סוגרים את השער, כי אמרו לנו
שבורחים מפה לפעמים. מחפשים את סבתא שלי.
היא מחכה על הספסל. לא יכולה לקום אלינו אבל היא מחייכת בחצי
פה, יושבת על הספסל בחוץ. אומרים שלום, נשיקות עדינות כדי לא
להפיל אותה. התיישבנו שנינו באותו זמן, לידה. אחרי השלום אין
הרבה להגיד. דקות ארוכות של שקט, העיקר שאנחנו כאן. אבא אומר
שעשיתי מצווה גדולה שבאתי איתו. הדבר היחיד ששבר את השתיקה הוא
קולות החתולים ששיחקו על הרצפה מולנו.
הספסל תחתינו נדבק לתחתית השמלה שלה שהדיפה ניחוח ישן.
ישבנו זה לצד זה, דור לצד דור, על אותו ספסל דביק.
היה חם. כל אחד נאנח בתורו.
                                 

היא הייתה מתוסכלת. עין ימין שלה עצומה. על ידיה סימנים כחולים
וסגולים, כאילו הן מתפרקות. הקמטים עליהן, נראו כאילו הם
עומדים להתפוצץ. פעם אהבתי לשחק עם הקמטים שלה בידיים עכשיו
אני מפחדת להרים לה את היד. היא זקנה עכשיו,וחולה.
היא אוחזת בראשה, שכשל מלהחזיק את כל המחשבות המתרוצצות בראשה
הקטן. לפחות את השיער שכיסה את התהפוכות שבפנים הם צבעו לה,
בצבע שתמיד השתמשה בו.
גופה כל כך כחוש ומצטמק מתחת לשמלה . ריח ישן יש לה. היו לה
מעט שמלות, שסירבה להיפרד מהן. גם כשהייתה עוד הולכת בכוחות
עצמה לא הייתה קונה שמלות חדשות. רק את הפרחוניות הישנות
מרומניה היא אהבה. הצוואר והגרון בלטו תחת השמלה הפרחונית
הדהויה, כאילו הנפש שלה בוערת מתוכם, מחכה לפרוץ החוצה ולעוף
עם הזבובים שהקיפו אותנו. הגוף שלה פשוט כשל מלעמוד בקצב
המטורף של ליבה, הלב מסרב להזדקן ולוותר.
שפופה, אין עליה תכשיטים יותר.פעם הייתה שמה אפילו שלוש
שרשראות בבת אחת. וצמידים וטבעות. כמה שיותר צבעים. אבא היה
צועק עליה שהכול אצלה בחוסר טעם. אבל היא, הייתה הולכת זקופה
וישרה. וצוחקת.
עכשיו...היא שואלת אותנו שוב ושוב מה קרה לה? ולמה היא לא
מרגישה טוב? ולך תסביר לגפרור המתמוטט מולך שבעצם אין תשובה.
אין תשובה טובה.

עין שמאל הפקוחה שלה שקועה בתוך הבית שלה. כחולה וצלולה. ראשה
צלול, אך היא לא שומעת הרבה. והיא לא אוכלת, נעשית קטנה מרגע
לרגע, נדמה שעוד שניה היא תשיל את קמטיה ועורה המחוספס, ותחזור
לזחול כמו תינוק רך עם החתולים על הרצפה.
                                 

הוא התבונן בה, בתסכולה.
בכל אנחה שלה גם הוא נאנח ונע במקום בחוסר שקט, וחזר לשתוק.
מדי פעם העיר הערה. קולו נשבר מהברה אחת לשניה. קשה לו להיות
פה. הוא מת מפחד. הוא לא ממש יודע איך זה להרגיש חסר אונים,
הוא בטוח שגם הוא בקרוב יגיע לבניין אפור דומה, והוא תוהה איך
הוא בכלל יכול להתמודד.
משקפי השמש שסירב להוריד מעיניו אפילו שהתחיל להחשיך הסתירו את
הפחד בעיניו, בכל פעם שזוג רגליים כושלות על כיסא גלגלים,
ידיים רפויות או ראש לא צלול עברו לידנו. ושוב נאנח, ונע
במקום, ואז שתק.
רק החתולים המתקוטטים הזכירו לו קצת ילדות, קצת אושר. מבית
רחוק בו גם היו חתולים בכניסה של הבית, ריחות של אירופה היו
עולים מהרחובות מסביב, אבנים מחליקות היו מלוות את דרכו הביתה,
ורעשים של מכוניות רחוקות ואמהות מהחלון שקוראות לילדיהן לשוב
הביתה לאכול. הוא עוצם את העיניים כדי לנשום, מסתכל שוב בפניה,
ונדמה לו לרגע אחד שהקמטים נעלמים והיא שוב צעירה ויפה. אוי,
כמה שהיא הייתה יפה אימא שלו.
תרופות. היא לא אוכלת. צריך להתקשר לעבודה, ולרופא שלה שוב.
הפלאפון באוטו, וכשהוא נכנס לאוטו תמיד כואב הגב. ועבודה שוב.

אבא חוזר מהר מאוד לגיל חמישים, מתעורר ממחשבה רחוקה, מרחם קצת
על עצמו, הוא רוצה לחזור אחורה בזמן, הוא רוצה שוב שאימא תטפל
בו ולא להיפך, שהיא תרדוף אחריו כשהוא יפרוץ את השער הזה,
ויבריח את החתולים בבהלה.
                                 

בספסל שלידנו יושבת זקנה שכל הזמן מחייכת. בעוד כמה דקות היא
לא תזכור שדיברה אתנו, היא לא תדע מי הם האנשים שמקיפים אותה.
הנכדים שלה. היא תנסה להבין איפה היא, ואיך הגיעה לפה.
בדלת השקופה שמפרידה בינינו למזגן, עומד איש גבוה ורזה, עדיין
יפה מבעד לכל הקמטים.
שיערו לבן לבן, אין טיפה של קרחת. הוא היה טייס קרב פעם.הוא
יודע רק אנגלית, ועדיין, כשמצליח לדבר, מפלרטט עם כל האחיות
והנשים האחרות במקום, מנשק להן את היד.
הוא נלחם במלחמות רבות, ראו זאת בפניו העייפות. המלחמה הכי
גדולה שלו עכשיו היא להצליח לסובב עכשיו את המפתח בדלת. לצעוד
ולפתוח אותה, לצעוד עוד קצת ולעבור דרכה. והוא כל כך מתאמץ,
וכל כך ממלמל.
אלצהיימר, אבא לוחש לי.
אין לי מה להגיד, אני משפילה את מבטי.
לקחנו את סבתא לאכול בחדר אוכל.
עברנו עשרות אנשים על קביים, או כסא גלגלים, כולם עכשיו יושבים
בכסא הקבוע שלהם. חלילה אם יתחלפו במקומות. לכל אחד יש מקום
אחד. קבוע.
עברנו קירות לבנים ואפורים. תמונות שלא אומרות כלום.
אחיות ואחים בחלוקים לבנים זוהרים ממש, מפזרים נשיקות ותרופות
לכל עבר. הם עוברים מהר, בתוך חבורת האומללים שיושבת עכשיו
לאכול.
הם לא ממש אוכלים, רק נהנים מפת הלחם שאפשר לפורר עכשיו על
הצלחת. חתיכות קטנות של אוכל נופלות לרצפה, כאילו הם מפרקים
בעצמם את מה שנשאר מהחיים שלהם לצלחת, לקרקע. מחכים בשקט או
בהמון רעש לא מובן לנשמה שלהם שתיזל עם הכוס מים שנשברה להם
בעת כשידיהם רעדה, ותצטרף שם לרצפה לשאר החלקים.
הדבר היחיד שמחבר אותם למסביב, הוא השיר שכולם יודעים "זה
לא,זה לא נורא" מוחאים כפיים כשהאחיות חגות סביבן.
הם מתפקדים לא מתפקדים, נעים בין שפיות לסוף.
                                 

זה הסוף,אני מבינה. אני גם מקבלת את הרעיון שכולנו מגיעים לפה,
לבניין האפור.
אולי זה קל להבין בגיל שלי. כי אני בעצם ממש לא.
איך זה מרגיש? כשהגוף שלך כלוא בתוך שק עצמות שפשוט לא מתפקד
יותר?
אני אוחזת בידה של סבתא שלי בפעם האחרונה. מסתכלת לה עמוק
בעיניים.
אם מסתכלים בהן עמוק עמוק, כשהן פקוחות, רואים בהן את אותה
נשמה צעירה ויפה.
אנחנו יוצאים מהבניין האפור. אני מסתכלת אחורה לראות אולי היא
תעמוד שם כמו פעם כשהיינו עוזבים את הבית שלה, היא הייתה עומדת
על המדרכה דקות ארוכות מנופפת לנו לשלום במרץ. עד שהיינו נקודה
רחוקה, רק אז היא הייתה מתרחקת.

לסבתא שלי לא קשה יותר היום. אבל לי לפעמים קשה להיזכר בה.