הג'ונגל שמחוץ לבית שלי רוחש, ואצלי, חורף.
אני מקפיד כל יום לנקות את הכתמים מהקירות. אני משתמש בחומר
מלבין שמבצע 3 פעולות, מנקה מחטא ומשאיר ריח רענן.
את הריח אני סוחב איתי לכל מקום, צהבהב כזה, כמו אבק של
אורנים, מסמם.
הסימנים על הקירות מדאיגים אותי. הם סימנים של עבר, אחרי שאצא
מהבית יכנס מישהו, ולפי הסימנים ישחזר את תנועותיי, ואז האם
אני אהיה עדיין אני? האם הוא ידע לשמור את סודי?
כשאני עצוב, אני תוקע בחצוצרה. אני רוצה לזייף את המנגינה הכי
טובה שנשמעה אי פעם, אולי יקומו השכנים ויגידו: "זה בעצם לא
זיוף, ככה אמורים להישמע הצלילים". בינתיים האקורדים בורחים
לי, ונספגים בקירות. והקירות כבדים, ולבנים, ומלאים בסימנים,
שמשאיר הזמן.
את הסימנים אני מחביא מאחורי תמונות. תמונות נוף בשלל צבעים,
תמונות ממקומות רחוקים, תמונות מזמנים רחוקים. התמונות סופן
לדהות, את זה אני יודע, והסימנים רק יעמיקו, ובסופו של דבר
הטיח ינשור, והבלוקים יעמדו במערומיהם.
עכבישים מנסים לבנות ביתם בפינות. העכביש רואה בפינה הזדמנות
עסקית לנצל. אין לו כבוד ורגש לפינה. לו לא אכפת, לא שאחרי
שינצל את הפינה עד תום, יישארו קורים שיאפירו באבק, מלאים
בשלדי חרקים קטנים.
זה חורף, ועל קירות הבית שלי מופיעים כתמים של רטיבות. כנראה
שצריך לזפת את הגג. |