לציון 7 שנות מרירות הוא החליט להבעיר את ביתו, על כל רכושו.
לא הבית ולא הרכוש גרמו לו אושר. אשתו, זכרונה לברכה, שהלכה
לעולמה ברביעי לחודש יוני בשעה חמש ושלושים לפנות בוקר, היתה
כל עולמו. הוא חי ונשם אותה, הכיר כל נקודה רגישה בגופה, כל
צלקת וחבורה שהשאירו מכותיו. למרות שלקראת אחרית ימיה, לא הרבה
להכותה. היא החלה קוראת את מחשבותיו, מצפה את תגובותיו, ולא
היה לו כל צורך להרים את קולו עליה. הכל היא עשתה למענו.
הקדישה את כל זמנה בשבילו, למען ייטב לו בשובו מעבודתו המעייפת
במשרדו.
בערוב ימיה, ידע אושר רב. היא האכילה אותו במיטב בישוליה,
התמסרה לו בגופה ובנפשה, ולא היה מאושר ממנו. עד אותו ערב
נורא, בו מצאה את מותה. לאחר שכילו לאכול את מעדני הצדפים
ופירות הים וקינחו את סעודתם בלפתן שזיפים מתוק, התמוטטה אשתו
ופסקה נשימתה. הרופאים, שהוזעקו למקום על ידי השכנים, כיוון
שהלה הרים זעקותיו אל השמים, לא חדלו מנסיונותיהם לבצע בה
החייאה. המכונות אליהן היא חוברה שמרו בל תפסק פעולת מוחה, אך
בפרק הזמן שבו היתה מעולפת לא הגיע די חמצן אל ראשה, מה שגרם,
בסופו של דבר, למותה.
הרופאים תחקרוהו בדבר התמוטטותה הפתאומית. הוא לא ידע דבר.
סיפר שהכל התנהל כשורה. היא נכנסה אל המטבח ויצאה ממנו מספר
פעמים, נושאת מגשים, וכוסות, ויין. עבר על הכל בפרוטרוט. אפילו
הזכיר את עניין הלפתן, אשר קערתה הכילה יותר שזיפים טבולים
במיץ מאשר קערתו, וכאשר פינתה את שאר כליו, החליף בין הקערות,
ואף שרצה לטעום מקערתו הוא, לא עשה זאת, כאות תודה לאשתו על
טרחתה הרבה. גאה היה בעובדה שהשאיר לאשתו שזיפים בלפתן. טעם
חמצמץ מילא את פיו כל אימת שנזכר בכך. כמה כמה לאותם ימים של
אושר, עם כל אותם מעדנים המוגשים על שולחנו.