פחדתי לקפוץ מהצוק הגבוה אל האגם. "תן לי יד, ונקפוץ ביחד",
אמר אחי והושיט לי את ידו. סירבתי בתוקף והוא קרב אלי את פניו,
תוך שהוא מנפח בלון מהמסטיק שבפיו. "אם לא תקפוץ, אני אפוצץ לך
את הבלון הזה בפרצוף". הבלון נגע לי בקצה האף. סובבתי באחת את
פניי מטעם המנטה החריף של הבל פיו. "ואם זה לא יעזור, אני
אדחוף אותך בעצמי מהצוק". כאן נלחצתי. ידעתי, שהוא לא יבזבז
עליי את המסטיק שלו, אבל לדחוף אותי מהצוק - לזה הוא בהחלט
מסוגל. קיוויתי, שהוא יקפוץ כבר בעצמו. "אתה קודם" אמרתי,
משווה לקולי נימת בטחון. אחי התעלם מדבריי והמשיך, "אני סופר
עד שלוש, ואם אתה לא קופץ, אני דוחף אותך". החוורתי. "אחת...",
לא נותר לי זמן לחשוב, "שתיים", כל שעלה בדעתי באותן שניות
ספורות היה..., "שלוש!", לזוז הצידה. הוא איבד את שיווי משקלו
ונפל. לא חיכיתי לראותו עולה מעל פני מימיו הצלולים של האגם.
רק הספקתי לשמוע את קול חבטת גופו במים ואת המילים הראשונות
שפלט, "חכה, חכה, כשרק אתפוס אותך". פניתי לאחור ונבלעתי בין
השיחים, רץ מהר מהר, בכל כוחי. ידעתי, שכשיתפוס אותי, יפליא בי
מכותיו ללא רחם על גאוותו שנפגעה. |