דשא השכן
אדם יושב על דשא שכנו ואוכל עוגה. הוא טועם ממנה קצת בכל פעם,
עוצם את עיניו ומלקק את שפתיו בהנאה. כעבור שעה קלה, מגיע השכן
לביתו ונעצר בתדהמה בפתח חצרו. האדם מרוכז כולו בעוגה, טועם
מכל צד ומגוון בין קצפת ודובדבן לפירורי שוקולד ואגוזים. מבע
הפליאה על פני השכן דועך מעט בראותו את העוגה. ניגש השכן אל
האדם: "ערב טוב לך אדם יקר. מה מעשיך כאן, בחצרי?" רק אז מסיר
האדם את עיניו מהעוגה ושולח בשכנו מבט חטוף. "רואות עיניך,
סועד אני את ליבי בעוגה אשר אפתה אישתי". "הנאתך גלויה לעין.
הטעימה היא עד מאוד עוגה זו?" שואל השכן המגורה. האדם נוגס
בעוגתו נגיסה גדולה מאוד ומהנהן. השכן ממשיך להביט בתאווה באדם
הממלא את פיו בעוגה. אחרי מספר רגעים הוא מעז ושואל: "התתן לי
לטעום מעט מן העוגה אשר בידך?" האדם מכניס אל פיו את הפיסה
האחרונה במלואה ומגמגם בפה מלא "נגמר! אין בידי עוגה נוספת.
אני מצטער." תוך כדי דיבור עפים פירורים מפיו. האדם ממהר לקום
ומנער את מכנסיו. כל פירורי העוגה מתפזרים על דשא השכן. כועס
השכן: "בזה הרגע לכלכת את דשאי בפירורי עוגה. תתבייש לך!" צוחק
האדם בפני שכנו ואומר: "אם כך, דשאך אינו עוד ירוק כשהיה"
והולך לו בשלווה לביתו.
נקמת השכן
שכן יושב על דשא אדם ובידו חלה טריה, משום שלא השכיל למצוא
עוגות ומעדנים בביתו אשר לא נאפו בידי אשתו, הידועה כאופה
מתלמדת. את החלה הוא אוחז בעדינות ומריחה מכל עבר. עוברת שעה
ובטנו מתחילה להשמיע קרקורי רעב. חולפת לה שעה נוספת והאדם
מתמהמה לשוב אל ביתו. לאחר שעה נוספת, נכנע השכן לרעבונו הגובר
והחל טועם מחלתו טעימות קטנות. עצם השכן את עיניו בהנאה רבה,
אך כאשר פקחן לבסוף, נעלמה החלה ואיננה. זלל הוא את כולה ולא
הותיר ולו פירור אחד זעיר אשר יוכל לנערו מעל בגדיו אל דשא
ביתו של האדם. והנה, הופיע האדם בשער ביתו ופגש בשכנו הנבוך.
"מה מעשיך בחצרי?" שאל האדם בחיוך. "האם היתה כוונתך להמטיר על
דשאי מטר של פירורים בלתי נראים לעין? כי אם אמיתיים היו - לא
היו גורעים ממנו את מראהו כלל! הבט! דשאי יבש ומריר. פירורים
אלו היו ממתיקים את גורלו ותו לא!" |