בעת שאני נותרת מול שולחן
ריק,
יתום
מאשליות

אשליות
שהיו ערוכות לכבודך
לכבוד משתה שאין כמוהו
לכבוד ארשת פניך
המייתמות אותי מכל הגיון

מייתמות אותי מכל הגיון,
כאילו הייתי שה בודד
השם פעמיו לעבר להקת זאבים.
שינהם חדות,
טלפיהם ארוכים
ואני שה בודד
המחפש מעט שלווה
בזרועות,
מבטים חטופים,
שברירי מילים,
הבטחות סרק,
זיוף,
חידלון,
רק מעט,
טוב לי הזיוף
מזהב טהור.
טובה עליי השלווה.
פרץ המילים אינו מכה בי עוד
שעת השפל באה עליי לטובה.

שעת השפל באה עליי לטובה
במרוצי אחר האושר,
קרסו רגליי תחתי
ידיי עייפו מחוסר האונים המשווע
עיני נופחו מחמת דמעות הספק,
כאבי הפרידה הניצחית.
שפתי חשקו אין ספור פעמים
ואילו
ליבי נותר עירום.

ליבי נותר עירום,
לא רגש לו,
ולא כאב.
לא יופי ולא כיעור בן אין סוף.
לא גאולה
ולא נחמה לו
עירום.

עירום
כביום הוולדי.