בלילה של מילים חסרות פשר הגיעה לאוזניי בערבוביה. חלמתי
בהקיץ שאני מטפס על עמוד גבוה, המסתעף בקצהו לשלושה כיוונים
שונים, מתיישב בראשו ומבצע תרגילים אקרובטים מסובכים. כולם
מביטים בי בהשתאות וחוששים פן אפול. אך אני אינני נופל. יש לי
שיווי משקל ופחד הגבהים נעלם. אני רואה הכל מגבוה ומרגיש מעל
כולם. הגובה נותן לי בטחון ואני נעמד על העמוד בעמידת ידיים.
קהל צופים מבוהל מתאסף למטה ומנסה לשכנעני לרדת. אני קופץ
בקלילות מהעמוד ותופס את אחת מהסתעפויותיו בידיי ברגע האחרון,
לקול אנחות הרווחה של הנוכחים במקום. אני עוזב יד אחת ומוציא
מכיס מכנסי פתק מקופל. רגליי תופסות את צינור הברזל שמעלי,
וידיי הפנויות פותחות את הפתק. אני מכחכך בגרוני ופוצה את פי
להקריא את הכתוב בו, אך האותיות אינן מובנות וסדרן משתנה ללא
הרף. אני עוזב את הנייר ונותן לו לצנוח מטה. דמי מתחיל לזרום
לראשי בעודי תלוי כך במהופך. אני תופס את העמוד בזנבי ומשחרר
את אחיזת רגליי. לפתע אני נזכר שאין לי זנב. אבל כבר מאוחר
מידי, ואני צונח ארצה. הנפילה כשלעצמה מהירה מאוד, אך אני רואה
הכל בהילוך איטי. חיי הקצרים חולפים בהבזקים של אור לנגד עיניי
ומסתיימים בחבטה שבקושי מגיעה לאוזניי.
  התעוררתי מהמחשבות וכהרף עין התברר לי היכן אני נמצא. פסק
הדין הוכרע על ידי בית המשפט והתיק נסגר בחבטת פטיש אחת. משני
צידי אחזו בי השומרים והובילו אותי אל תא המעצר. מעולם לא
ישבתי בכלא. איכשהו תמיד הצלחתי להתחמק מהחוק. אך הפעם ידיו
היו חזקות ממני. נכשלתי במשימתי ואני נאלץ לפרוש מתפקידי. לא
עוד מעשי כשפים ואחיזת עיניים. בקשתי האחרונה היתה התייחדות עם
מטה הקסמים שלי בטרם ישללו ממני את הזכות לאחוז בו.
  אני מביט בו בפעם האחרונה. הוא שליו, רגוע. אינו מודע
לחשיבות המעמד. אני עוצם את עיניי ונותן לו להוביל אותי במנהרה
חשוכה. הוא מכיר את הדרך טוב מכולם. הפעם אנחנו נופלים על
ערימת חציר. כבר אכלתי הרבה קש בחיי, אך לא ציפיתי שכך גם
אסיימם. אני קם ונעמד על רגליי. לא יכול להביט בו יותר. אם
אכנע לו הפעם, יאכלו אותי הנמרים. עליי לצאת מזה חי. למצוא את
הדרך בעצמי, ללא קסמים וללא שבירת מוסכמות. כעת חוקי הכובד
חלים גם עליי. אם זה בור אז אני נופל ונפצע ואם זו שלולית אז
אני נרטב ונתקע בבוץ הטובעני. אני כבר שומע ברקע את הנמרים
נוהמים כלפיי לסיים מהר. רק לא להביט אחורנית. אני מתחיל לרוץ.
מדמיין את טפיפות רגלי הנמרים על החול מאחוריי, נעים בקצב
פעימות ליבי. המלתעות כבר כמעט נסגרות עליי, אך אני נחלץ מהן
ודורך בשלולית טובענית. עוד מעט והכל יהיה מאחוריי. אני נהנה
לחוש ברטיבות. השלולית אמיתית בדמיוני וקיימת, בעוד הנמרים
הינם חלום בלהות. נוח לי לסיים את המרדף בטביעה איטית בבוץ
הרך. אני שוקע בתרדמה ממנה אינני מצפה להתעורר.